קצת אמפתיה לנתניהו

חיים ברעם
חיים ברעם
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
חיים ברעם
חיים ברעם

דומה שמחאתו של עמיתי, גדעון לוי ("ראש ממשלה בשר ודם", "הארץ", 3.5) על ניסיונו כביכול של ראש הממשלה בנימין נתניהו, להפוך את מותו של אביו ההיסטוריון לשבוע של אבל לאומי, היתה מופרזת. זה נכון שבקרב האליטות של ישראל, בתוך המרכז הלאומני לכאורה, משני צדדיו של הקונפליקט, חשו רבים צער כן ותחושה של אובדן. לכן קל היה להם להזדהות עם כאבו של נתניהו על מות אביו.

בכל גיל קשה לאבד הורה. ההשלמה כרוכה כמובן בהבנה שמדובר בתהליך טבעי ובלתי נמנע, אבל לפחות בתקופת "השבעה" (מנהג מבריק של היהדות) ניתן להביע אמפתיה אפילו כלפי יריב פוליטי. בהקשר הזה של מות האב, אפשר היה להתעלם לשעה קלה מכל המחלוקות ואפילו מהפחדים שמזימתו של נתניהו לתקוף את איראן מעוררת בכל אדם שפוי בישראל ובאזור.

ועידת יהדות, ישראל והעולם: מתיקון שבועות לתיקון עולם

גילויים של אחווה אנושית כלפי היריבים מהמחנה האזרחי בציונות מעולם לא איפיינו את תנועת העבודה הבן-גוריוניסטית, ואולי הגיע הזמן לזנוח את המורשת הזאת. דוד בן-גוריון המשיך לנהל את מלחמתו הקשה (שהיו בה גם היבטים של אהבה-שנאה) עם יריבו ההיסטורי, זאב ז'בוטינסקי, אפילו אחרי מותו של ראש בית"ר. בקטנוניות, שליוותה את בן-גוריון במהלך חייו, הוא סירב להעלות את עצמותיו של ז'בוטינסקי בהחלטת ממשלה, כדי להתריס נגד צוואתו של האיש שנפטר בארצות הברית (1940), אבל האמין שתקום ממשלה יהודית בארץ ישראל.

ההנמקה הרציונלית להחלטה (שנבעה גם מרשעות פשוטה) היתה, שחסידיו של ז'בוטינסקי יהפכו את קברו לאתר עלייה לרגל וקיום פולחנים בעלי אופי פשיסטי. אלה היו דברי הבל: רק מעטים פוקדים את קברו ורבים מאוד מאנשי הליכוד בקושי מודעים לעצם קיומו של המנהיג המיתולוגי.

בשנות ה-80 היתה לי חוויה מרגשת בוועידת הליכוד שהתקיימה בבנייני האומה בירושלים. נסעתי לסקר את הוועידה עבור השבועון "העולם הזה", ובהפסקה ממושכת בדיונים, עקבתי אחרי פעילותו של דוכן ספרים מאולתר, שבו זוג זקנים רוויזיוניסטים מקסימים מכרו את ספרו של אב"א אחימאיר, בן בריתו של בן ציון נתניהו בשנות ה-30 וה-40.

מאות רבות של חברי מרכז הליכוד שוטטו בלובי ואיש מהם לא התקרב אפילו לדוכן, שלא לדבר על רכישת הספר. בסופן של שעתיים מתסכלות פקעה סבלנותי, ניגשתי לקשישים וקניתי את הספר. האיש קרא בקפדנות את הצ'ק שנתתי לו, נעץ בי מבט כחול ואירוני במקצת ולבסוף אמר: "לבי שותת דם שדווקא אתה, מר ברעם, היה היחיד שקנה את הספר". אשתו חייכה אלי בחיבה. היא הבינה הכל. גם את התהומות שהפרידו בינינו וגם את המכנה המשותף, ששום הכרה פוליטית לא תנתק אותו.

לכן היה שמץ של אבל לאומי על בן-ציון נתניהו, שלא נבע מהנחתה מלמעלה אלא מצער אמיתי של רבים מאתנו, על מותו של איש קשה ועיקש, שלא ויתר על דעותיו בעבור כיבודים כלשהם והניח עוד נדבך בתרבות הישראלית החשובה לכולנו, גם לאלה (כמוני) שהתייאשו מפתרון שתי המדינות וסבורים שרק מדינה אחת תציל אותנו מאפרטהייד ואולי גם מפשיזם.

תנוח דעתו של גדעון לוי; פולחן בן-ציון לא יקרום עור וגידים. העם ימשיך להשתעשע ב"אח הגדול" ובדומיו ועוד מעט קט גם לוי יתגעגע ליריבים ערכיים כמו אביו של ביבי, שנפטר והשאיר אותנו מעט יותר דלים משהיינו בחייו.

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ