בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אנחנו שם בבית

3תגובות

לקרוא ב"פריים טיים". בסוף השבוע שעבר שודר הפרק הראשון מתוך המיני-סדרה הדוקומנטרית "אתם שם בבית" (ערוץ 8). מטרת הסדרה: סקירת ה"פריים טיים" הישראלי (טלוויזיה). התזה היא, שניתן להבין את החברה הישראלית באמצעות הפריים טיים שלה. למה? כי רוב הישראלים צורכים את הפריים טיים, כלומר, מעוצבים על ידו.

מה זה "לעצב"? פוליטיקה, תרבות, טוב-רע, נכון-לא נכון, הרגלים, שפה. כששודר הפרק הראשון היתה המדינה בסחרור של הקדמת הבחירות, וחשבתי לעצמי שהתזמון לעליית הסדרה מצוין. יצא לה טוב. בשמונה ישמעו הצופים שקרי בחירות בחדשות, בתשע יראו שעשועון, ובעשר אולי יעברו לערוץ 8, ואז יבינו שכל מה שהם ראו היה קשקוש.

הקדמת הבחירות בוטלה (היאחזות בכיסא, בג"ץ גבעת האולפנה וכו'). בלאו הכי, חשבתי לעצמי, רק מעט אנשים יראו את התוכנית הזאת. אבל זה לא משנה. מה שמשנה זה, שהטלוויזיה המסחרית אינה מקיימת את החובה המוסרית שלה כלפי הצופה. מה החובה? אינדיקציה סבירה על מה שמתרחש "בחוץ". דוגמה לכך היא העובדה, שלפי הפריים טיים הישראלי, כמו שהוא היום, הצופה (האזרח) אינו מכיר את הפוליטיקאים שלו. הטלוויזיה אינה מספקת לו אפשרות להכיר אותם.

כלומר, אם היו הבחירות הנערכות בקרוב, האזרח הישראלי המכיר את המרחב שבו הוא חי דרך הפריים טיים היה מצביע "על עיוור". למה "על עיוור"? כבר שנים שהאזרח הישראלי לא ראה את הפוליטיקאים שלו נעים באי נוחות בכיסאם, או מגרדים בפדחת אחרי שאלה קשה. הוא אינו מכיר את הבעות הפנים שלהם כשהמצלמה תופסת אותם לא מוכנים. הוא לא באמת מכיר אותם. הוא מכיר רק את הדימוי שהם רוצים להציג. כבר כתבתי פה פעם על החובה של הזכייניות להחזיר את תוכניות הפאנל הפוליטיות אל הפריים טיים. זה לא יפתור את העניין לגמרי, אבל זה ייתן אפשרות טובה יותר "להרגיש את המציאות".

אני נזכר במונח "תמציתיות", שנועם חומסקי מדבר עליו בהקשר של "טלוויזיה": הקצב של המשדר הטלוויזיוני אינו מאפשר שיח רעיוני שאינו ניתן לתמצות. כלומר, לרעיונות חדשים, מורכבים, אין מקום בטלוויזיה. זה לא עובד. מה עובד? השחוק, הלעוס, מה שהאוזן מכירה. תנו משהו חדש, מורכב, כזה שיכול לשנות חיים של אדם או של מדינה, והצופה יעבור מיד לערוץ אחר. ולא, הבעיה אינה הצופה, את הצופה ניתן להרגיל כמעט לכל דבר. הטלוויזיה בישראל פשוט אינה רוצה להטריד אותו, לשנות לו את הקצב. היא רוצה ליצור אשליה שהכל טוב. אשליה מוכרת נהדר. לכן "מדד האושר" גבוה, לכן ראש הממשלה בראש הסקרים. יוצא, שהתקשורת הישראלית דואגת לשלטון במקום לצופה. ראינו מה יוצא לה מזה.

לעשן בשקט. ועדת הבריאות של הכנסת החליטה על הרחבת החוק האוסר על עישון במקומות ציבוריים. מישהו במשרד הבריאות הסביר את זה בכך, שלא יעלה על הדעת שאדם לא יקבל בחוץ אוויר נקי. ומה על בתי הזיקוק, אני שואל את עצמי, והמפעלים, והתחבורה?

התשובה היא, שהעיסוק האובססיבי בסיגריות (מעשנים) הוא פופוליזם טהור. הסיבות הן רק תירוצים. כשמשרד הבריאות רוצה להראות שהוא עושה משהו הוא מציק למעשנים. למה? כי שטיפת המוח נגד העישון יצרה את התחושה שבושה לעשן, שזה מזיק גם לך וגם לחברה.

המעשן נהפך לאנטי-סוציאלי. הדיון דמוני, ולכן נוח לליבוי. חשוב לזכור נתון אחד: יש לפחות אדם אחד במשרד הבריאות שמעשן. אותו אדם אינו נוסע באוטובוס או ממתין על רציף הרכבת. כשהוא בא לבית קפה סוגרים בעבורו את כל האזור. הוא יכול לעשן בשקט. אנחנו לא.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו