בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הלו, אראלה? אולי תפסיקי כבר?

56תגובות

מעטים הם האנשים שזכו להיות אובייקט שלם, מוחלט, מילולי ותרבותי, מנותק לחלוטין מהווייתם הממשית, ועוד בעודם בחיים, ועוד כתוצאה מהצטיינות בעבודה פשוטה, חסרת ייחוד או זוהר. אראלה איידינגר זכתה בכך. צמד המלים "שאראלה תתקשר" טומן בחובו תקווה של מדינה שלמה: לישועה מהירה, לתקומה מיידית, לנס.

לכאורה אין בכך חדש. כל תרבות ההימורים בישראל, ובפרט תרבות ההימורים המתחסדת והצדקנית של מפעל הפיס, בנויה על הפנטזיה הזאת; אבל הקמפיין העושה שימוש חצוף באראלה חוזר ונשנה, ומעיד בכך על האפקטיביות המיוחדת שלו. שכן אראלה איננה סתם טלפנית מהשורה, אבל הסיבה לכך היא לא השירות שהיא נותנת (שלום אדוני, אני אראלה ממפעל הפיס, התקשרתי להודיע לך שאלוהים אתך), אלא האופן המיוחד שבו היא עושה זאת.

אינני יודעת מי היה הפרסומאי המבריק שהגה לראשונה את הקמפיין ואת השימוש באראלה, אבל אני יכולה לדמיין: מישהו עבר במסדרון ושמע את השיחות החמות, האמיתיות, הבלתי אמצעיות שהיא מנהלת עם "הלקוחות", ואמר לעצמו, מה זה? היא מדברת עם הבת שלה? בזמן העבודה? ועוד מאריכה ככה בשאלות על החתונה? מה? זה לא הבת שלה? זו האשה שזכתה בעוד כרטיס גירוד?

רגע, רגע, מה זה הדבר הזה, שתגמור את השיחה, אנחנו משלמים לה לפי שעות, לא? אבל רגע, רגע, תראו את החיוך על הפנים שלה, הוא נראה אמיתי, חיוך אמיתי שווה זהב בפרסומות, אפילו אם הן רק ברדיו, אראלה גשי בבקשה לממונה על המוקדניות בסוף המשמרת, רצינו להציע לך הצעה.

אראלה בוודאי לא האמינה למזלה הטוב. סוג של זכייה בפיס בלי לקנות כרטיס. אנשים אחרים מוכרים את חייהם, פרטיותם, משפחתם וזמנם בתוכניות ריאליטי בשביל אותו גמול עצמו: ברגע אחד היא נהפכה לסמל, סימן, מותג, סלבריטי. בשנייה אחת הפסיקה להיות האשה הפרטית שהיתה קודם, והיא, וצעיפיה, ומשקפיה ומלותיה נהפכו עניין לציבור. אפילו העמוד שלה בפייסבוק הולאם לשם כך. אנשים רגילים כותבים בססטוס את החוכמות של הילדים והנכדים, אראלה מספרת על הזוכה הבא והזוכה לשעבר. כבר אין לה חיים משל עצמה, כבר אין לה ממשות משל עצמה: היא צינור להעברת עושר מהמפעל לאיש.

בהוויה העכשווית, שבה לכל מוקדנית בחברה סלולרית ובחברת כבלים יש כוח עצום (אני האחראית פה, מה הבעיה, גברתי?), שבו לכל נותני התשובות בכל החברות יש אותו קול, אותה מידה של קוצר רוח (פעם שנייה שאני אומרת לך, גברתי, אני האחראית פה, מה הבעיה?), אותה אטימות לתסכול שבצד השני ואותה אוטומטיות בתודה לצד השני (תודה שטסת אל-על), לאראלה יש קול אחר. גם במובן הממשי וגם במובן המטפורי.

קולה הממשי חם, עמוק, לא צעיר ולא זקן, לא מתוחכם ולא פשוט, ככה היא באמצע: היא משלנו. ושפתה היא שפה משפחתית, פמיליארית. ההתעניינות שלה נשמעת כנה, ההתרגשות שלה משכנעת, הסיפוק שהיא מקבלת מאושרם של האנשים מיתרגם בקולה לנחת וגאווה. אכפת לה, לכל הרוחות, זה באמת נשמע שאכפת לה.

האכפתיות האנושית הזאת כל כך נדירה, וכל כך מפתיעה וחודרת - שאין ספק שהשימוש הפרסומאי בה מבריק. אבל הכמיהה לטלפון של אראלה איננה רק כמיהה להתעשרות, היא גם הכמיהה לסמכות, לאישור, לחיבוק. השיחה עם אראלה מבהירה ש"הכסף זה לא העניין", כמו שאומרים כל משתתפי הריאליטי, או לפחות לא כל העניין: הכסף הוא רק אמצעי להיות הורים טובים יותר ובני זוג טובים יותר ואנשים טובים יותר. ואראלה היא האמאל'ה של כולנו, שמתקשרת להגיד שעשינו לה נחת היום, שהיינו ילדים טובים והורים טובים ובני זוג טובים ומגיע לנו פרס.

אבל דווקא בימים אלה של בריתות פוליטיות, שמתחברות לכיסאות ומתנתקות מהעם, עלינו לזכור: מגיעה לנו אמא ממסדית שתדאג לצורכינו ותשמח בשמחתנו ובאושרנו ובעושרנו. אראלה היא רק תחליף חצוף ופרסומי, היא לא הדבר האמיתי: היא לא באמת נותנת לנו שכר על עמלנו, היא לא באמת דואגת לצורכינו, היא לא באמת רואה את יכולותינו: היא בסך הכל אשה חמה ולבבית שעובדת כמוקדנית בגוף ציבורי, שמוכר לנו אשליות על התעשרות מהירה ושרירותית. ואשליות אלו הן האופיום להמונים, שמנוגד וסותר את התקווה האמיתית והעמוקה לשינוי וצמיחה, לגמול והשתכרות, לחיים אמיתיים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו