בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כולנו גדי ויכמן

גם אני הייתי שם, מחזיק ילד בוכה שלא מצליח להירדם בגלל הרעש. ירדתי אליהם, וראיתי את פניהם, שיכורים, חסרי עכבות, אבודים

122תגובות

הייתי בנעליו של גדי ויכמן לא אחת, מנסה להרדים את הילדים כשברקע נערים ונערות צועקים בחוץ, שיכורים, זורקים בקבוקים באוויר. הייתי כמוהו, בטלפון, מנסה להתקשר למשטרה, למוקד העירוני של כפר סבא, רק כדי לשמוע קול מנומנם שמבטיח לשלוח סיור, שלא מגיע, או מגיע ולא עושה כלום, או מצליח להשקיט אותם לרבע שעה ואז הכל חוזר.

הייתי שם, זועם על אותם נערים, מחזיק ילד בוכה שלא מצליח לישון בגלל הרעש. כמוהו ירדתי אליהם לא פעם, מנסה לכבוש את הזעם, מזכיר לעצמי שהם רק ילדים, שההורומונים שלהם משתוללים, שגם אנחנו עשינו שטויות בגילם - וראיתי את פניהם, שיכורים, חסרי עכבות, אבודים.

בני 16 פחות או יותר שמתגודדים, שותים ומנפצים בקבוקים. צועקים, רבים, רודפים זה אחר זה, צוחקים בקולניות. בני נוער ללא חן נעורים, ללא הסקרנות והגאווה של מי שעובר את הגבול. בעיניהם לא ראיתי ניצוץ של מרד, או את שמחת הגילוי, אלא רק מבט אטום, שטוח, כבוי, של מי שכבר ראה את הכל וחלומותיו נגנזו. האלכוהול, כך נראה, הוא חזות הכל, הוא הסיבה והטעם. לשתות, להשתכר, להעביר בקבוק ולנתץ אותו כשהוא ריק.

האם גם אתם חוויתם אירועים דומים? ספרו לנו בפייסבוק

אני גר באחת השכונות הטובות במרכז כפר סבא, במתחם שבאמצעו פארק קטן סגור למכוניות, עם גינת משחקים, ספסלים, עצים וצמחים, שביום משמשים משחק לילדים, ובלילה תפאורה ומסתור לאותם נערים. גם הריחוק של הכביש, והזמן שלוקח לשוטרים להגיע ברגל מהניידת הבולטת, מאפשרים תזוזה והתקפלות מהירים.

פעם אחת שמעתי צרחה של ילדה מלמטה. הרגשתי שאני חייב לצאת ולבדוק. המחשבה שמישהי נמצאת במצוקה ליד הבית שלי, במרכז העיר, לא נתנה לי מנוח. ירדתי, מלווה בכלב שלי, לבן, פרוותי ופחדן, ששימש סיפור כיסוי לטיול הלילי.

כשהגעתי ראיתי ילדה מעולפת, שנישאה על ידי חברה הצועקת על נער אחר שהמשיך לפזז מאחוריהן. שאלתי אם הכל בסדר, וזאת שהרימה שאלה איפה יש מים. הובלתי אותה לברז ושמעתי אותה מתקשרת. חשבתי על ההורים שלהן, האם הם יודעים כיצד הבנות מבלות, האם הם ערים כשהבת מובלת חסרת הכרה הביתה. חשבתי מה היה קורה אם החברה היתה קצת פחות אחראית, או קצת יותר שיכורה. חשבתי שצריך לצלם את הבת, למצוא את ההורים ולהראות להם איך היא מבלה. אולי צריך לצלם את כולם, שיראו הם וההורים שלהם, והמחנכים, שיהיו מצלמות וידיאו בכל פארק שמשדרות כל הזמן באינטרנט. הרגשתי שאני מאבד את זה, חזרתי הביתה וחיבקתי את הבת שלי שעה ארוכה.

פעם אחרת הצעקות היו בלתי נסבלות. השעה היתה 2 בלילה, ואני חזרתי ממילואים עייף ומותש, רק כדי למצוא את הילד חולה, ואשתי מנסה להרגיעו ללא הצלחה. בחוץ נשבר עוד בקבוק ונער אחד חיקה בצעקות קול של ילדה. האשה במוקד היתה אדישה מתמיד, "כבר היה שם סיור, מה, יש עוד רעש?" כשהפניתי את שפופרת הטלפון אל החצר, שתשמע, היא אמרה שתשלח שוב סיור, רק שזה ייקח עוד קצת זמן.

ירדתי למטה, ונתקלתי בחבורת צעירים. הם לא נראו בני יותר מ-14, והם היו עסוקים בלרוץ זה אחרי זה. "אתם מודעים לזה שגרים כאן אנשים?" שאלתי אחד מהם, שהיה קולני במיוחד, "אתם מוכנים להפסיק לצעוק?" הקול שלי התחיל לעלות, והרגשתי את הדם בידיים. הוא מילמל משהו על זה שהם לא מפריעים ושזה חופש. כל הכעס התחיל לעלות, הצבעתי עליו וצעקתי שיסתמו את הפה, שילכו למקום אחר, שהמשטרה בדרך, שיש לי ילד חולה. הילד לקח צעד אחורה וצעק שאוריד את האצבע, שאני לא אבא שלו. ראיתי שהוא מתחיל לבכות, ממלמל דברים על אבא שלו ומשתנק מול החברים, ורק האצבע שלי מול העיניים שלו. ופתאום ראיתי עד כמה הוא ילד. אבוד, חוצפן, חסר גבולות, אבל ילד.

עם הזמן הפסקתי לרדת למטה. לפני חופשים אנחנו נכנסים לכוננות, וסופרים את הימים עד לחזרה לשגרה. בבוקר אנחנו נזהרים שלא לדרוך על שברי הבקבוקים, ורואים את המנקה מתמודד בחריצות ובשקט עם הזכוכיות והקיא. אנחנו כבר כמעט שלא מתקשרים למוקד, מה הטעם? מדי פעם עוד עולה כעס, על המשטרה והעירייה, על ההורים ומערכת החינוך, על החברה שבנינו. הכי מטריד לחשוב שעוד מעט הילדים שלי יהיו בגיל הזה, ואיך אוכל למנוע את זה מהם, אולי לעבור עיר, אולי לעבור ארץ. אבל יותר מהכל יש תחושת החמצה, על דור של ילדים ריקים, שיודעים כבר הכל, שאין להם בושה או עכבות או מה לאבד, ועל זה שכמו שהם כבר ויתרו עלינו, אנחנו כבר ויתרנו עליהם. ואם אשמע בלילה צווחה של ילדה, אולי לא אעשה עם זה כלום.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו