בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חשיבותה של בושה

7תגובות

קח, אל תתבייש. הגמרא במסכת ברכות דף ל"ב עמ' א מתארת את השיחה שהתנהלה בין אלוהים לבין משה רבנו אחרי "חטא העגל". הגמרא מסבירה שם, בין היתר, את הפסוק "ועתה הניחה לי... ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול". מה בעצם "מציע" אלוהים למשה? להקים לו עם אחר במקום העם הזה (ישראל). מה עונה לו משה? בהתחלה הוא אומר לו משהו על היכולת של העם "החדש" לשרוד אחרי שהעם הזה לא שרד. אחר כך הוא מוסיף תשובה נוספת, חשובה יותר: "ולא עוד, אלא שיש בי בושת פנים מאבותי, שעכשיו יאמרו ‘ראו פרנס שהעמיד עליהם, ביקש גדולה לעצמו ולא ביקש עליהם רחמים'". כלומר, משה אומר לאלוהים שהוא מתבייש מהאבות (אברהם, יצחק, יעקב). למה? מפני שהם יגידו: תראו את המנהיג הזה, מה שמעניין אותו זו רק הגדולה שלו.

נזכרתי בגמרא הזאת אחרי כל הפארסה סביב שאול מופז. שאול מופז הוא אדם חסר בושה, חשבתי לעצמי. הוא לא מתאים להיות מנהיג. הרי מה שהגמרא בעצם מלמדת, חשבתי לעצמי, זה שאחת התכונות החשובות ביותר למנהיג היא הבושה. כלומר, הצורך לחשוב איך המעשים שלך ייראו בעיני אחרים. במקרה הנ"ל היא הצילה את עם ישראל מהשמדה.

אחר כך חשבתי לעצמי שמהבחינה הזאת יש קשר מובהק בין מופז לחברה הישראלית ומה שקורה בה: בחברה הישראלית בזים לבושה. בושה זה לחלשים. "קח, אל תתבייש". את הבושה החליפה ה"אסרטיביות". כל הורה רוצה ילד אסרטיבי. כלומר, שלא ישים על אף אחד. כאשר אדם רוצח אדם אחר בגלל שזה אמר לו להיות בשקט, זהו תוצר ישיר של אובדן הבושה. גם כאשר שוטרים משקרים או מכים בלי סיבה, זהו תוצר של אותו הדבר. אובדן הבושה נוכח ומקצין: בבתי הספר, ברחוב, בבית, במשטרה. מי שחושב שחוסר הבושה הן אצל מופז והן בחברה הישראלית בכלל לא קשור לצה"ל, לכיבוש, לנוירוטיות הישראלית, לשיכרון הכוח, לגזענות, הוא עיוור. מרצון או שלא מרצון.

***

מחשבה על פסטיבל הסופרים הבינלאומי בירושלים 2012. כתיבת ספרות היא מעשה פוליטי. הסופר הוא אדם פוליטי. כל אמירה על המציאות היא אמירה פוליטית. הסופר עושה יותר מזה, הוא רוצה לברוא עולם שלם במלים. מה זה "לברוא עולם במלים"? ללכוד על ידי המלים תמונה, מחשבה, התרחשות, רגש. אין דבר כזה מלה נייטרלית. כל שימוש במלה הוא בחירה במלה מסוימת על פני מלה אחרת. למה בחרת דווקא באפשרות הזו? רצית לומר את מה שרצית לומר דווקא באופן כזה (חזק/חלש וכו'). כל בחירה כזאת היא שיפוט על המציאות. לכן, כל בחירה כזאת היא מעשה פוליטי. פוליטי זה לא רק "הסכסוך". פוליטי זה כל דבר שמתרחש במרחב האנושי.

לסופר הפוליטי יש דימוי של "נביא זעם". למה יש סופרים שמתרחקים מהזיהוי הזה? כי הזעם לא טוב לדימוי, למכירות. ה"פוליטי" אינו בידור. הציבור הישראלי המיר כל ערך של אמנות בבידור. הוא לא רוצה נביא זעם, הוא רוצה בדרן. אלא שספרות אינה בידור. לא רק. סופר שכותב מתוך תפישה שהוא א-פוליטי, הוא סופר שבורא את העולם שלו מתוך התכחשות לעצם מעשה הכתיבה. כתיבה מוכחשת היא כתיבה רעה.

כשמנסים להבין למה מעמדו של הסופר הישראלי נשחק, צריך להסתכל על המחויבות של הסופרים למצב הפוליטי בישראל של היום. המחויבות, כלומר, הנכונות להשתמש בשופר הספרותי כדי לומר משהו נוקב, שיפוטי, ולעמוד מאחוריו, נמוכה. כמובן, יש סופרים שמחויבים באופן מלא, לא מעט. ובכל זאת, נדמה שמשהו במחויבות הכללית נשחק.

גילוי נאות: השתתפתי בפסטיבל הנ"ל כסופר אורח.

yair.assulin@gmail.com



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו