בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תנו לתרגל

48תגובות

"על מה בדיוק אנחנו מוחים?" שאלו כולם לקראת ההפגנה במוצאי שבת שעברה. אלה שיצאו להפגין במרץ, אלה שהבריזו, ואפילו אלה שסתם לא מצאו בייביסיטר - ניכר כי לרבים מאתנו לא ברור נגד מה היתה ההפגנה ועל מה אנחנו מתכוונים למחות בקיץ הקרוב. השאלה הזאת עלתה כבר בקיץ האחרון, וכולם קיוו שעם חידוש המחאה כבר תהיה למוחים אג'נדה מגובשת. אבל עדיין אין קוהרנטיות. חלקנו מוחים על יוקר המחיה, אחרים נגד הכיבוש. בישראל 2012 לא חסר על מה למחות.

עם זאת, כחברה, מה שבאמת חסר לנו הוא לא מציאת משמעות עמוקה למחאה או ניסוח דרישות נחרצות, אלא הכרה בעצם קיומו של התהליך. מאחורי הרעיון של "מהפכה", שמקפל בתוכו הבטחה לשריפת צמיגים, לסילוק המשטר ולשינוי חברתי מיידי, מתרחש למעשה תהליך הדרגתי שרק הפרספקטיבה ההיסטורית מעניקה לו מראית עין של ניצוץ פתאומי. ואנחנו, אף על פי שכבר התחלנו להשתעמם ולקטר, אנחנו רק בשלב שבו הורם הגפרור שיגרום לשריפה.

מהומות מאי 1968, לדוגמה, הוצתו על ידי סטודנטים, שהתמרדו נגד האיסור על לינה משותפת של גברים ונשים במעונות האוניברסיטאות, ולא על ידי אקטיביסטים לוחמניים. החיבור שלהם עם העובדים, שהביא לאחת השביתות המשמעותיות בהיסטוריה, ופיזור הממשלה של דה גול - האם מישהו מהם בכלל העלה התפתחויות אלה בדעתו?

כיום כבר ידוע, שמהפכת 1968 היתה קודם כל תרבותית ורק אחר כך פוליטית. פתאום צצו רעיונות חדשים על החיים, ובאוויר היה זעם והדם פיעפע בוורידים. זה אולי שטחי ולא ממוקד, אבל זה גם מה שיש לנו עכשיו, וזה יקר ערך יותר מכל דרישה צלולה.

עד כמה שאנחנו נהנים להפריד את עצמנו מביבי וחבורתו, אסור לנו לשכוח שאנחנו הראי של הפוליטיקה שלנו. כמוהם גם אנחנו פרנואידים, כוחניים, שבריריים ויללניים. זה שאנחנו בכלל מעיזים לצאת לרחוב זה הישג.

תנו לנו להתעורר, להתרגל, לזייף, זהו שיעור הניסיון שלנו במחאות. אין לנו את נפוליאון ורובספייר שינופפו לנו מאחור. התחנכנו על "כצאן לטבח", ואנחנו משנים את הגנום שלנו ברגעים אלו. ובדיוק נגד זה אנחנו מוחים, נגד הגן הישראלי כפי שהוא עכשיו; שמרן, ציני ומפוחד כמו גור חתולים. אנחנו מוחים נגד הישראליות שבה אנחנו בעצמנו לוקים. ולכן הדרישה למחאה רהוטה היא כמעט מגוחכת. בין יוקר המחיה, לגזענות ולתחושת הגועל הכללי, אין מקום לבהירות, ברור שהכל קשור אחד בשני. אנחנו רוצים שהכל ישתנה ואין לנו מושג איך זה אפשרי.

עכשיו הרגע להיגעל מכל הלב ולצאת לרחוב, לצעוק, להיות נחמדים לאחרים, להתנשק עם זרים, לאמץ ערכים חדשים, ולסמס לכל אלה שנשארו בבית ומחמיצים את פרצופם - שאנחנו אולי לא יודעים מה בדיוק אנחנו עושים, אבל לפחות אנחנו עושים.

במאי 1968 אף סטודנטית צרפתייה ואף פועל צרפתי לא העלה על דעתו מה עומד לקרות. הם פשוט סבלו; אלה רצו סקס חופשי וחופש מחשבה, ואלה רצו שיפור בתנאי העבודה. כל מה שהם עשו, בסופו של דבר, היה להתאחד במרחב הציבורי. וזה בדיוק מה שעלינו לעשות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו