בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יום ירושלים הוא לא החג שלי

תגובות

לכורדים יש סהרנה, למרוקאים - מימונה, ולדתיים הלאומיים יש "יום ירושלים". זהו החג החשוב ביותר של מערכת החינוך שלהם. שיאו - במצעד ברחובות הרובע המוסלמי של העיר הכבושה, על פני תריסים מוגפים, ובתוך הבתים ילדים מחכים בחיק הוריהם, המרגיעים אותם: עוד מעט יגמרו להשפיל אותנו.

אבל המצעד הזה איננו הכל. יום ירושלים נחוג לצד הרס הדרגתי של העיר המזרחית. ירושלים הופכת לדיסנילנד ציונית ליהודים ונוצרים מאמריקה, ולגיהנום לפלסטינים. הגזענות זוכה להדגמה: היהודים חוזרים לשייח ג'ראח הפלסטינית, ואל שכונותיה הערביות של מערב ירושלים מנועים הפלסטינים מלחזור.

מעבר לאפליה בחינוך, בבריאות, במרפאות, בגינון, בכבישים, בתשתיות, ירושלים המזרחית הופכת לנגד עינינו בעיקר לעיר "לשעבר". העיר שהיתה מרכז החיים של הגדה המערבית - הוצאות ספרים וחנויות ספרים ותיאטרון וקולנוע ובתי קפה, ובני אדם משכם וג'נין עד חברון ביקרו וסחרו בה, טיילו ואהבו בה, העיר הזאת נעקרה מתוך הגדה בעזרת מערכת של סיסמאות, מחסומים, התנחלויות, גדרות, הריסות, ערימות אשפה ואחר כך החומה החדשה בלבה. אפילו ההבטחה "ישראל תכבד את חופש הפולחן" נהפכה לפרודיה. בימי שישי שוטרים ממיינים את המתפללים. העיר המזרחית היא גטו מבודד, שהדרכים ממנה לגדה הרוסות. מי שזוכר את הנוף מיד אחרי הכיבוש יכול להיווכח איך נראה אפרטהייד בהתרחשותו, בחסות ארה"ב.

כל זה לא היה קורה, אלמלא נמצאה ירושלים המזרחית בקונסנסוס של כל המפלגות הציוניות, כולל העבודה, מפ"ם ומרצ. אף תנועה שתמכה בחלוקת הארץ, חוץ מרק"ח ושי"ח, לא עמדה בטראנס ששטף את הארץ, מיד אחרי הכיבוש, ולמן תקיעת השופר של הרב גורן, עוד בטרם פונו ההרוגים והפצועים, ועד תחילת שנות ה-90, כאשר חלוקת העיר היתה אבודה, נהגו גם אלה לסייג את יוניותם: "להחזיר את כל השטחים פרט למזרח ירושלים".

המנגינה הגנובה מהבסקים ליוותה את האורגיה, "אוויר הרים צלול כיין". בנייה מואצת של "השכונות החדשות" ליוותה את ראשי האוניברסיטה העברית, שהרכינו את עורפיהם העדינים והניחו להעביר את הקמפוס מגבעת רם אל מפלצת הר הצופים. כלבים משתינים לסימון טריטוריה. מדינת ישראל יוצקת אלפי טונות של ברזל ובטון כדי לבטל כל אפשרות ל"החזרת המצב לקדמותו", אפילו אם היה נוף קדומים.

וכך, נוסעים יום יום ללמוד וללמד פילוסופיה והיסטוריה על פני עיר מבותרת ומנוחשלת. בהחלטה על "יום ירושלים" היתה כוונה לייצר עוד חג, לכבוד שיפור העמדות של 67'. מאז, חוגגת המדינה את היום הזה, בעזרת מערכת חינוך ואמצעי תקשורת, אבל אזרחיה החילוניים מצפצפים עליו. זוהי חצי הכוס המלאה: כישלון המדינה לייצר תודעה. היום הזה הוא עדות לאדישות החילונית לירושלים השלמה. ככל שהעיר זרה יותר לארץ, וקדושתה אינה אלא שורה ארוכה של מבני ציבור מפוארים, גדולים ואטומים במערבה, היא מתרחקת מן הישראלים, ורק האיום "ההוא יחלק את ירושלים", מעורר את חלקם לפקוח עין עצלה: מי, מי יחלק?

משום כך להיות אופטימי? לא בטוח. הרי באדישות הזאת גלומה כל החולשה של המחנה היוני המצטמק, ובעיקר הכניעה למתנחלים. אילו רק ידעו לומר בראש חוצות, "יום ירושלים איננו החג שלי", במקום לנפנף בחומוס שאוכלים בעיר העתיקה.

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו