בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לדבר על הנכבה עכשיו

219תגובות

מן המפורסמות היא, שהתקומה הלאומית של העם היהודי היתה כרוכה בחורבן הלאומי של העם הפלסטיני. זאת ועוד, כפי שבעבור העם היהודי לאחר השואה היתה הפיכתם של יהודי ארץ ישראל בן-לילה ממיעוט לא גדול לרוב שולט ומכריע בגדר נס שלא נצפה ובוודאי לא תוכנן מראש, כך בעבור העם הפלסטיני היתה הפיכתו בן-לילה מרוב מוחץ למיעוט ופליט במולדתו ומחוצה לה בגדר אסון בלתי נצפה. דומה שאין הרבה עמים בעולם שהיו מתאוששים מטראומה כזאת במהרה, לא כל שכן משלימים עם השלכותיה על נקלה.

והנה, בעשור השביעי לחורבנם הלאומי מבקשים הפלסטינים אזרחי ישראל לציין את יום הזיכרון לחורבנם במרחב הציבורי של המדינה הציונית. במובן העמוק של הדברים, זהו סימן מובהק של השלמה עם תוצאות הנכבה. שכן, בבואם לציין את יום הנכבה באוניברסיטה ציבורית ישראלית הממוקמת בשכונת רמת אביב, למשל, משלימים הסטודנטים הערבים שלה, גם אם לא במודע, עם הפיכתה של שייח מוניס לרמת אביב.

המדובר, אם כן, בראשיתו של שיח השונה בתכלית משיח זכות השיבה: גם אם בני הדור הצעיר של אזרחי ישראל הפלסטינים יתקשו אולי להודות בכך בפומבי, הרי שטקס לציון זכר הכפרים שנמחקו והמשפחות שנעקרו שנערך על ידי אזרחי המדינה שהקמתה היתה כרוכה במחיקת אותם הכפרים ובעקירת אותן המשפחות, יש בו משום הנצחת עובדת המחיקה והעקירה, דהיינו - הכרה באי-הפיכות החורבן ותוצאותיו. זוהי, למשל, משמעות ההשוואה שערך ח"כ אחמד טיבי בין טקס יום הנכבה לאזכרות אסון האבוריג'ינים באוסטרליה והאינדיאנים בקנדה, שאינן חותרות להפוך את אוסטרליה למדינה האבוריג'ינית או את קנדה למדינה אינדיאנית, אלא מאשררות את קיומן של אוסטרליה וקנדה על חורבות העבר האבוריג'יני והאינדיאני.

האם הנכבה היא בעצם הכרה בישראל? דברו על זה בפייסבוק

משום כך, אפשר לכאורה לתמוה על התנגדות שר החינוך גדעון סער לקיום טקס יום הנכבה באוניברסיטת תל אביב, כמו גם על עצם קיומו של "חוק הנכבה", שאינו מאפשר למוסדות המדינה לתמוך בציון יום הנכבה. בעוד שאחד הסיוטים האולטימטיביים של יהודים ישראלים רבים הוא שיבתם ההמונית של הפליטים הפלסטינים עם מפתחות בתיהם בידיהם, הרי שמיסודו של טקס יום הנכבה בישראל היה הופך את מפתח הבית הפלסטיני מתש"ח מסמל מאיים לפריט מוזיאוני.

ואולם, לאור המדיניות הישראלית העקבית בעבר ובהווה, יש להודות שבהסתערותו של סער על עורכי הטקס באוניברסיטת תל אביב יש משום היגיון וכן יושר פנימי ניכר. שכן במשך רוב שנות קיומה, ובמובהק בימי הממשלה הנוכחית, ישראל אינה מוכנה להסתפק בחורבן הלאומי הפלסטיני בתש"ח. אדרבה, עם גזל קרקע פלסטינית פרטית, הרחבת מפעל ההתנחלות, והנצחת הוויית הפליטות בגדה ובעזה, ממדי הנכבה הולכים וגדלים מדי יום ביומו. וכך יוצא, שבעוד שבקרב אזרחי ישראל הפלסטינים ניכרת נכונות זהירה להפוך את הנכבה לזיכרון העבר הפלסטיני, הרי שבקרב ההנהגה הישראלית ניכרת נחישות בלתי נלאית לשמור על הנכבה כהוויה חיה וקיימת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו