בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לבנת וסער - הם מפחדים

129תגובות

מה קרה לה, לנכבה, שניעורה פתאום בקול משק גדול ושבה לקנן כאן, בתוך הבית המשותף. הרי היא מרחפת עלינו 64 שנים, אך רק בשנים האחרונות היא יורדת כעיט על פגרי ההיסטוריה. "ארץ, עיט על הריך על פניך חשרת צל".

הפצע לא נרפא מעולם. אך הזמן שעבר מאז העלה עליו קרום דק. עדיין כואב אבל פחות, אפשר לחיות עם זה. והנה, הפצע נפתח מחדש, מזדהם, צובר מוגלה ומדמם. כעת, זה באמת כואב. מנגנון הזיכרון שהושהה, רק עכשיו הוא מופעל.

ההסבר להתפרצות הוא די פשוט: במקום להשלים את תהליך הארוכה, במקום להמשיך ולחבוש את הפצע, התחילו לחטט בו ולזרות עליו את מלח הארץ; והארץ הזאת זבת מלח. כך הופכת צלקת למכה טרייה.

בבית ספר אזורי אחד, בנגב, עיבדו תוכנית לימודים, שמתייחסת לסיפר הציוני, אך גם לסיפר הפלסטיני בצדו. מישהו דאג להלשין - תמיד יימצא המלשן התורן - ובמשרד החינוך נזדעקו. את המנהל זימנו לשימוע, נזפו בו כהוגן, והוא נאלץ להתיישר. דווקא התלמידים תבעו את העלבון: נוהגים בנו כאילו היינו ילדים קטנים, אמרו, כאילו יישטף מוחנו הרך אם האח הגדול לא ישמור עלינו. האמון שלהם במפעל ראשונים - כך העידו על עצמם - לא נתלש בהתוודעותם לאסונו של השכן; הוא העמיק. יוסיף דעת יוסיף מכאוב, אך גם ביטחון עצמי. אוריינות מחזקת ובערות מחלישה.

אבל הם שם, בירושלים, מפחדים. וכאשר מגלים בנר ובנוצה פירור של הכרה בכאבו של הזולת ובעוול שנגרם לו - מיד מבערים את הספרים. משרד החינוך הוא כיום גם המשרד לבריאות הנפש, שמחסן דורות שלמים מהמגפה השחורה של פוסט ציונות.

כבר אין מה לדבר על כמה שירים מאת המשורר הלאומי שלהם, שאותם ילמדו כולם כפי שהם לומדים ביאליק. ואין מה לדבר-שווא על הדגל השחור מכפר קאסם, המתנוסס על הפקודה הבלתי חוקית, שתמיד חייבים להישמר מפניה. כי זאת יש לדעת ולא יותר: התנועה שלנו לשחרור לאומי היא כלילת שלמות ויופי, חפה מכל דופי.

הם מפחדים משדים ומשלדים, לכן הם עסוקים עד למעלה ראש בחקיקה לאומנית; מחוקקים ומחטטים. וכל מי שזוכר נכבה ומזכיר נכבה - יבוא על עונשו; לא בבתי ספרנו, לא באוניברסיטאות שלנו. האם על ראש המנשלים החדשים בגבעת האולפנה בוער הכובע הישן?

שר החינוך מטלפן בעצמו לנשיא האוניברסיטה, ודורש לשקול את ההרשאה לאירוע "המקומם". ויו"ר ועדת החינוך מזדרז להניח על השולחן הצעת חוק, המסמיכה את השר לענוש מוסדות אקדמיים, שמתירים אירועים כאלה. מי שמאמין לא מפחד? הבלים, להיפך: מי שמפחד לא באמת מאמין. ואין כהיסטריה להסגיר היסטוריה משוכתבת.

פעם קראתי דף הנחיות למפגש עם דוב גריזלי: אסור בתכלית האיסור לשדר בהלה, לברוח. צריך לעמוד במקום ולהישיר מבט אל הדוב. כך טובים הסיכויים להינצל ולא להיטרף. ובידוע, שהכריש תוקף לריח של דם וזיעה קרה.

לא דובים ולא כרישים אלא עם שכול, שאיתרע גורלו להיפגש עם עוד עם שכול באותו שדה.

קודם לימור לבנת ובעקבותיה גדעון סער, שהציונות הפשטנית והמתפשטת שלהם מחלקת פרסים כספיים ביוטיוב. הם הנשאים של התפרצות הנכבה: כאשר יענו את הזיכרון וידכאו אותו - כן יתעצם וכן יפרוץ.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו