בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שנאה כחול לבן

קל להסביר את קריאות השנאה נגד זרים בהסברים סוציולוגיים. לדבר על מצוקה רבת שנים בדרום תל אביב. אך האם אין אלה בדיוק התירוצים המתועבים למה שהיה "שם", בגרמניה?

119תגובות

אני דור שני לשואה. כל כך דור שני, שבמשפחתי אסור היה לומר זאת. שני הורי הם ניצולי שואה מהונגריה. אבי עבד במחנות הכפייה הידועים לשמצה, אמי, שכנערה צפתה בכניסת הצבא הנאצי לעירה בודפשט מחלון בית ילדותה, הסתתרה פעם ועוד פעם והועברה מכלא אחד לאחר. הם נפגשו בישראל, נתנו לי שם עברי, דיברו אתי עברית ושרו לי בעברית, כי אני לא קשורה ל"שם", כי "זה" לא חלק מחיי, כך קיוו, ומיעטו לספר.

אלא שלא כך היה, כמובן. ככל שבגרתי, היתה לשואה משמעות רבה ואישית יותר בעבורי. זה התחיל מיומנה של אנה פרנק והמשיך בקריאה, צפייה בסרטים, לימודי היסטוריה מורחבים, עיון במסמכים ובתמונות והפנמה של הזוועה.

עצרות העם ההמוניות, מועל היד, הצרחות, ההסתה, התפרעויות מתלהמות, ניתוץ זגוגיות, השפלה, סימון חנויות ובתים, אלימות, גירוש. אלה היו האיום הקיומי האולטימטיבי, שנגע בחיי כי פגע בחיי הורי, הוריהם, וכל משפחתי.

ועכשיו האיום הקיומי הזה כאן, אצלי בבית. בחצר הקדמית של העיר העברית הראשונה, בין מפגינים הקוראים לגירוש. ברחובותיה וסמטאותיה של ירושלים, העיר שחוברה לה יחדיו, בין צועדים נושאי דגלים, הדגל שלי, המסיתים נגד פלסטינים שזה ביתם מדורות. ולמרבה הזוועה - אני בצד הרע, בצד המתלהם. לא אני עצמי, כמובן, לא משפחתי ולא חברי. אבל אלה שאמורים להיות אחי, אלה שאמורים להיות בצד שלי של המשוואה, אלה שלכאורה חולקים אתי גורל ומורשת, תרבות וזיכרון היסטורי - הם בצד המנתץ והמגדף והתוקף והמתלהם.

ואני לא יודעת את נפשי מרוב בושה וחרדה. קל לכאורה להתבדל, לומר שהם "אחרים", טובים-פחות, ערכיים-פחות. קל להיתלות בהסברים סוציולוגיים, לדבר על מצוקה רבת שנים ותחושות קיפוח בתל אביב, על פרשנות מעוותת של לאומיות בירושלים.

אך האם אין אלה בדיוק התירוצים וההסברים למה שהיה "שם"? אבטלה, מצוקה, קנאה באחר, שאיפות לאומיות, הן שחיזקו את כוחות הרשע, והביאו להאשמת הקומוניסטים, הצוענים, היהודים. האם נאפשר לתירוצים האלה, השחוקים והמתועבים, להצדיק את כוחות הרשע כאן? והם לא לבד, הצועדים והצועקים, הפורעים והורסי גן הילדים, מנתצי הזכוכית והמקללים, זה לא רק "הרחוב". בחגיגות ירושלים הם מגובים על ידי רובו של עם ישראל, ממשלתו וראש העיר. בתל אביב-יפו הם מגובים בשישה ראשי ערים, בראשות ראש העיר תל אביב, שאינם מתביישים לפרסם מודעות הקוראות לכליאה וגירוש. אתם גם חברי כנסת מהליכוד, מקדימה ומהאיחוד הלאומי, שעומדים על במה, משלהבים, משתלהבים ומסיתים. היכן למדו זאת, כל גייסי השטנה והרשע? מה איבדו בדרך משיעור ההיסטוריה, ומהזיכרונות הפרטיים והקולקטיביים של התקופה החשוכה ביותר בתולדות העם היהודי, אל הבמות האלה ולרחובות הגועשים?

השנאה הזאת, כלפי האחר, הזר והחלש, היא אותה שנאה כשהיא מופנית כלפי פליטים סודנים, אנשים מאריתריאה, מהגרי עבודה, או פלסטינים. צרחות מסוג "מוחמד מת" בצעדת הדגלים, הממומנת על ידי הרשויות זהות לצווחות על "סרטן בקרבנו". שנאה היא שנאה, והיא מורעלת ומרעילה את השונאים.

איני יודעת איך לעצור את הפשיזם. איני יודעת איך לחזק את המעטים מבינינו שפועלים ללא לאות נגד הרשע. איני מוכנה לוותר על חלום השייכות לבית הקולקטיבי, אבל איני יכולה שלא לראות את הבית הזה מתפורר ומזדהם.

איני יודעת איך להגן על היקרים לי, איך להבטיח שנכדותי לא ינוגעו בשנאה ובגזענות, איך לשמור שלעולם לא יחשבו שכוחן נובע מפגיעה באדם אחר באשר הוא אדם. איך ילמדו שהמעטים, אלה המכונים "עוכרי ישראל" ו"שמאלנים", כשם תואר מבזה, אנשי ארגוני זכויות האדם ותנועות מחאה - הם שעושים כל אשר לאל ידם לשמור על הבית הזה שלנו, להזכיר לנו שכבוד האדם וחירותו משמעו כל אדם. אני מבקשת לזעוק - אין חלקי עמכם. ויודעת שזה לא מספיק.

ד"ר אלדר-אבידן מלמדת בתוכנית ליישוב סכסוכים וגישור באוניברסיטת תל אביב

מוטי מילרוד


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו