בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זה לא אני זו היא

7תגובות

בשונה מיצחק רבין, שהתפטר מראשות הממשלה כשנחשף חשבון הבנק שנפתח כאשר היה שגריר ישראל בארה"ב, מצליחים ממשיכיו-בעיני-עצמם למצוא נסיבות מקילות לפרשות המביכות שהם נתפשים בהן. הנסיבה המקילה המרכזית: זה לא אני זו היא. ובמיוחד: לא אני אחראי להעסקה בלתי חוקית בביתי, אלא אשתי. לכך שותפות גם רשויות המדינה: כשמדובר בעבודות הבית - כתב האישום מוגש נגד האשה. כאילו כוח עליון קבע שהיא ממונה על הסדר והניקיון וסימא את עיני בעלה, הטרוד בשירות הציבור עד שאינו מבחין כיצד זה נשאר ביתו צח ונקי.

שר הביטחון אהוד ברק היה דמות שולית כמעט בחקירה שנפתחה נגד אשתו, נילי פריאל, בגין העסקת עובדת זרה בביתם. פריאל ביקשה אז מהיועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין להסתפק בקנס, אך הוא החליט להעמידה לדין ולאחר מכן הוגש נגדה כתב אישום בגין העסקה שלא כדין, העסקה ללא חוזה עבודה והעסקה ללא ביטוח רפואי.

לא חלפו 18 חודשים ורשות ההגירה והאוכלוסין המליצה לפרקליטות המדינה להגיש כתב אישום נגד רעייתו של אותו וינשטיין שהחליט להעמיד לדין את פריאל. גם במקרה הזה הקלה הרשות על היועץ המשפטי לבל ייפגע סדר יומו העמוס, והגישה את האישום נגד אשתו. אחרי הכל, וינשטיין הוא יועץ משפטי, שמקומו במרחב הציבורי, ולא יועץ לענייני ניקיון הבית - מרחב הפעולה המסורתי של נשים.

הנה מידת האחריות כפי שהיא מתגלמת אצל ברק ווינשטיין. אם האחריות שאדם נושא בה עשויה להיות קשורה לעצמו, למשפחתו ולתפקידו, הרי שבאופן מעשי קיים מרחב אחריות נוסף. מרחב שבו ההפרדה המגדרית מייצרת גמישות נוחה להפליא - אם שפר מזלך ואתה מנהיג וגבר. מרחב שאפשר לקחת בו אחריות על הצלחות ולהתאיין כשנחשפים המחדלים. זהו השיקוף העמוק של הדרת נשים מהמרחב הציבורי: שכן כאשר מרחב הבית והילדים מתקבל כמקום שבו האחריות מוטלת על כתפי האשה בלבד, מותר לגבר - מעצם השתייכותו המגדרית - להשתמט מאחריות.

זו כמובן צביעות מסוכנת. מסוכנת מפני שחובה על כל אדם - ללא קשר למגדרו או לתפקידו - לקבל אחריות על הנעשה בביתו. זה מה שמצופה מנשים, ועד שלא תהיה תביעה זהה מגברים, לא יושג שוויון. והיא מסוכנת גם מפני שהיא מתירה לאנשי ציבור להתנהל תוך כדי ייצור "כתמים עיוורים" של אחריות. אם אדם רשאי להעמיד פנים שאינו יודע מה מתרחש במרחב הביתי, מדוע שנסמוך עליו שיקבל אחריות על ניהול המרחב הציבורי?

לא זו בלבד שבני זוג אחראים במשותף לנעשה בביתם, אלא שהגיבוי שנותנת המערכת להסרת האחריות מהגבר בכל הנוגע לעניינים הקשורים בביתו, במשפחתו ובשאריו (ראו כמה סעד חוקי מקבלת אשה בישראל הרוצה לקבל מזונות שנקבעו לה בחוק) מזיק לנשים ומשפיל גברים.

ההעסקה הבלתי חוקית אינה העניין היחיד שבו הופכת המשפחה לכלי עבודה בידי אנשי ציבור. ספק אם ברק ואביגדור ליברמן, למשל, שהעבירו לבנותיהם את החברות שלהם עם כניסתם לתפקיד, היו עושים זאת אם היה מדובר בבנים. מאחר שמדובר בבנות יודעים הגברים בחוש שריחן הרע של הפרשות לא ידבק בהם. מהות החוק אמנם נדרסת, אבל אם יש בסביבה אשה, שאפשר להטיל עליה את האחריות, תוכל תמיד לסמוך על הרשויות שיחשבו כמוך.

מדובר בהתנהלות עם ריח מיזוגני. הטלת אשמה על אדם רק מפני שהוא אשה, ומפני שהמערכת מובנית כך שתאשים את הנשים, היא שוביניזם לשמו. כשמדובר בביתם המשותף ובאדם שאחריות היא הסחורה המרכזית שהוא מוכר, המשמעות היא לא רק העמקת הפערים המגדריים, אלא גם הישענות עליהם כדי להתחמק מאחריות ציבורית. יש בכך כמובן אירוניה גדולה, שכן מי שנשען על הטיה מגדרית כדי להציג עצמו כמתאים לניהול המרחב הציבורי, מוכיח עד כמה אינו מתאים לנהל זירה כלשהי. ציבורית, או ביתית.

על משקל סיסמתו של ברק אפשר לומר: לא אחראי - שוביניסט.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו