בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עדיין שקועים בבוץ הלבנוני

48תגובות

הדיון היצרי בדבר לגיטימיות התקיפה באיראן מכיל בתוכו לא מעט "מורשת" מוויכוח שהתנהל - וממשיך להתנהל ב-30 השנים שעברו מאז - במלחמת לבנון: האם מותר לישראל לצאת למלחמת ברירה.

מבצע של"ג הוגדר כמלחמת ברירה (כל מלחמה, בהגדרה, היא כזאת. תמיד קיימת ברירת כניעה). אך לא בשל כך הוא לא היה בקונסנסוס. ההתנגדות העמוקה - הדומיננטית - היתה ועודנה: לממשלת ימין אין לגיטימציה ליזום מלחמה. גם השלום עם מצרים, פרי הוויתורים המפליגים של מנחם בגין, לרבות מחיקת כל היישובים בסיני מעל פני האדמה, לא הכשירו ממשלה ש"לא משלנו" להוליך את העם למלחמה. עם מלבי הרוח הרעה, כבר בעיצומם של הקרבות, נמנו מפלגות השמאל (שהיו חזקות משמעותית משהן היום), הרוב בתקשורת, באקדמיה וביתר מוקדי הכוח במדינה.

אלה שמיררו את חיי גולדה מאיר, משה דיין ושאר ראשי המדינה על שלא יצאו למתקפת נגד מקדימה ביום הכיפורים היו גם התוקפים העיקריים של בגין, אריאל שרון ורפאל איתן על כך שכן יצאו למלחמת לבנון כדי לשים קץ לשנים רבות של ירי קטיושות על קרית שמונה ויישובי הצפון.

במיוחד בערה בהם חמתם על תפישת השינויים הגיאו-אסטרטגיים שלטענתם - אף שמעולם לא נמצאו לכך הוכחות - עמדה ביסוד המלחמה: גירוש המיליציות הפלסטיניות מלבנון לירדן, ואז, כתוצאה של התסיסה שתיווצר מהימצאות כוחות פלסטיניים חתרניים בירדן, הפיכת הממלכה ההאשמית למדינה פלסטינית. עם הפיכת ממלכתו של יקירם, חוסיין המלך, לרפובליקה (או, לחלופין, למלוכה קונסטיטוציונית) לא יכול השמאל הישראלי להסכים. כך גם לא עם רעיון "ירדן היא פלסטין". שהרי יהודה ושומרון הם שטחי המולדת הפלסטינית מקדמת דנא, ומולדת מוכרחים להשיב לבעליה החוקיים.

בכנסים ובדיונים שמתקיימים בימים אלה במלאות 30 למלחמה נשמעת שוב ושוב ההתנגדות, פרי "לקחי לבנון", ליוזמות שתכליתן שינוי מציאות גיאו-אסטרטגית. מדובר בהתנגדות פוליטית יותר מרציונלית. בלבנון, אם בכלל היה ניסיון ליצור שינוי כזה, הוא לא נכשל משום שהמטרה לא היתה ראויה, או לא ניתנת להשגה. שש אוגדות פלשו ללבנון על מנת להסיר את אימת הקטיושות מעל יישובי הצפון ולמגר את אש"ף. חיל האוויר, שהפיל יותר מ-80 מטוסים סוריים בלי לאבד ולו מטוס אחד בקרבות אוויר, שלט בשמים. וחיל הים בימים. למרות זאת הצליחו המחבלים לזנב בצה"ל, לזרוע בלבול בשורותיו, לשבש את תוכניותיו ולסבך אותו במלחמת התשה ארוכה ורבת קורבנות, שזרעה פירוד ומדנים בעם.

התפקוד הלקוי של הצבא גם בהמשך (במה שקרוי "הבוץ הלבנוני"), ולאחר מכן בתחילת מלחמת הטרור הפלסטינית - לשיא חולשתו הגיע במלחמת לבנון השנייה - מוכרח לעורר בנו, כפי שאכן ציינה בכנות וביושר ועדת וינוגרד, דאגה עמוקה.

המטרה "הגדולה" - כאמור, אם בכלל היתה כזאת - לא היתה יומרנית כלל. היה בה אכן פוטנציאל למיגור של אש"ף ולהנהגת "סדר חדש" בלבנון. "על הנייר" זו היתה הזדמנות בטוחה ולא הימור. הקלפים נטרפו, כאמור, בשל חולשת צה"ל וכניעת הממשלה ללוחמה הפסיכולוגית שניהלו נגדה "החוגים ההגמוניים". אלה הם עיקרי הלקחים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו