בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הנכבה היא שאלה של אחריות

94תגובות

יהודה באואר כתב למוחמד בכרי מכתב גלוי ("לא בגלל השואה - למרות השואה", "הארץ" 23.5) שבו סתר את טענת בכרי שהשואה גרמה לנכבה משום שהביאה להקמתה של מדינת ישראל. הטיעון ההיסטורי של פרופ' באואר בנוי לתלפיות ואכן משכנע שלא השואה ולא רגשי האשמה כלפי העם היהודי הביאו לסיטואציה הדיפלומטית שאיפשרה ואף הביאה להקמת המדינה. בכך באואר תרם תרומה חשובה לחילוץ הדיון בנכבה ובשואה מתחום המיתוס אל תחומה של ההיסטוריה, שמאפשרת בירור ישר והוגן יותר.

אלא שהטיעון המרשים של באואר מחמיץ את השאלה ההיסטורית שהעלה בכרי, והיא שאלת האחריות של המדינה לנכבה. ואין חשיבות לשאלה אם השואה היתה הגורם להקמתה או לעובדה - ובעניין זה דומה שלא יכולה להיות מחלוקת היסטורית - שמדינת ישראל אכן סיפקה מקלט לחלק ניכר מניצולי השואה ואף שיקמה אותם על חורבותיו של העם הפלסטיני.

בשל העובדה ההיסטורית הזאת, שמאפשרת עד היום את השימוש בשואה כמכשיר להצדקת קיומה של המדינה (גם אם לא היתה הגורם להקמתה), מוטלת עליה אחריות כבדה. גם אם השואה לא היוותה גורם להקמת המדינה, העובדה שהיתה ועודנה מקלט לניצוליה ויותר מזה - מכשיר להצדקת הקמתה על חורבות העם הפלסטיני, מטילה אחריות כבדה על ישראל.

האחריות הזאת נגזרת, בין השאר, מן העובדה שמי שקושר בין השואה לבין קיומה של מדינת ישראל - שאחראית לנכבה - הם דווקא מנהיגי המדינה. למשל, כשהם משתמשים בשואה כהצדקה לפעולה צבאית נגד מתקני הגרעין באיראן. האחריות הישראלית לנכבה לא חלה רק על אירועי 1948. הנכבה היא אירוע מתמשך, שאף הולך ומועצם באחריותה של מדינת ישראל.

העובדה הקובעת היא לא שהפלסטינים ברחו או גורשו מבתיהם במהלך המלחמה, אלא שהם לא הורשו לשוב למקומותיהם לאחר המלחמה. במובן זה, גם אם הקמת המדינה לא נבעה מן השואה, הרי שהמרת הפליטים הפלסטינים בפליטים יהודים קושרת את השואה לקיומה של מדינת ישראל.

מאירועי השואה נגזר הצורך להקים את מדינת ישראל כמדינה יהודית, ששומרת על קיומה ככזאת, בין היתר באמצעות התנגדות מתמשכת לזכות השיבה הפלסטינית. באואר, כמו ישראלים רבים, מבין שקבלת אחריות לנכבה אינה יכולה להסתכם בגילוי אמפתיה כלפי האסון הפלסטיני. הוא יודע שהמדובר באחריות ששובר מעשי בצדה, שעשוי להתבטא בחוק ובמשפט, כלומר בהכרה בזכות השיבה ובכניסה למשא ומתן על צורת מימושה. נראה שזאת הסיבה שהוא מעדיף להסיט את הדיון אל הבירור ההיסטורי של תפקיד "המדינה שבדרך", שקדמה לשואה ואל הגורמים הדיפלומטיים שאיפשרו את הקמתה של מדינת ישראל.

אבל השאלה ההיסטורית והמוסרית הנוקבת והאמיתית היא מה התפקיד שמילאה וממלאת עד עצם היום הזה השואה, בקיומה ובמעשיה של מדינת ישראל. אותה מדינה שמסרבת להכיר באחריותה לנכבה מחשש שהמחיר של ההכרה בזכות השיבה יפגע ביהודיותה.

פרופ' חבר הוא ראש בית הספר לספרויות באוניברסיטה העברית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו