בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מספיק להיות פראיירים

84תגובות

אמנם הוא רק בן 33, אך כבר הצליח לפצח את סוד הגניוס הישראלי. אמנם הוא עולה חדש שהגיע לישראל רק לפני שש שנים, אך כבר הצליח להבין לעומק מה כואב לישראלי: שרק לא ייצא פראייר.

לכן, במסיבת העיתונאים לפני שבועיים וחצי, כאשר הציג את המודל העסקי של "גולן טלקום", הוא הכריז במלוא גרון: "מספיק להיות פראיירים", וכך קנה את לב הציבור. אחר כך המשיך מיכאל גולן, והכריז בפאתוס: "המחיר הצודק, המחיר הטבעי, המחיר האמיתי הוא 99 ש"ח לחודש", ואם ניתן היה, הציבור היה מציף אותו בנשיקות.

כל כך הרבה שנים חיכינו לאביר על הסוס הלבן שיבוא בסערה ויקרע את המסך מעל חברות הסלולר שקירקסו אותנו. כל כך הרבה זמן חיכינו למישהו שינקום את נקמתנו בפלאפון, סלקום ופרטנר על שנים ארוכות של התעללות, תעריפים לא ברורים, מסלולים מפותלים וחשבון מנופח שאף פעם לא הבנו. והנה מגיע גולן ומאפשר לנו לזקוף קומה. היום אנחנו כבר לא פראיירים, לפחות לא בתחום הסלולר.

אבל יש עוד תחומים רבים שבהם עובדים עלינו בגדול. למשל, בעלי ההון הגדולים שלוו מאתנו מיליארדים, דרך קופות הגמל והבנקים, ועם הכסף רכשו מונופולים אדירים ובנו פירמידות לתפארת שגבו מאתנו מחירים מפולפלים. כאשר כשלו, הם מנסים לבצע "תספורת" לחוב, בעוד הם ממשיכים לחיות ברמת חיים משוגעת, כאילו כלום לא קרה.

אז נכון שבעסקים אפשר גם להיכשל, אך אי אפשר מצד אחד לא להחזיר חובות ומצד שני להמשיך לבנות וילות מפוארות, לטוס במטוסים פרטיים ולחגוג בחתונות מפוארות. זה לא הולך ביחד. זה הופך אותנו לפראיירים גמורים, מה שאנחנו ממש שונאים.

אין דבר מרגיז יותר מאשר עלות השכר הפנטסטית שמשכו בעלי שליטה ומנהלים בכירים בשנים "הטובות", בלי שהם משלמים עכשיו, בשנים "הרעות", מחיר כלשהו. והרשימה ארוכה ומעצבנת: עמוס שפירא 50 מיליון שקל ב-7 שנים, גיל שרון 46 מיליון ב-5 שנים, עמי אראל 45 מיליון ב-8 שנים, דוד אבנר 28 מיליון ב-3 שנים, שלמה רודב 25 מיליון ב-4 שנים, נוחי דנקנר 55 מיליון ב-8 שנים, אבי פישר 37 מיליון ב-8 שנים, צבי לבנת 37 מיליון ב-8 שנים, אפי רוזנהויז 45 מיליון ב-8 שנים, אברהם ביגר 44 מיליון ב-5 שנים. וזו רק רשימה חלקית.

וצריך שיהיה ברור: אין מנהל ששווה סכומים כאלה. כלומר, מדובר בקומבינה מרגיזה של חליבת החברות על חשבון בעלי המניות מהציבור. זה הפוך מכלכלת שוק הוגנת.

גם הוועדים הגדולים עושים מאתנו צחוק. הם שולטים במונופולים הממשלתיים כמו חברת החשמל, נמלי הים, רשות שדות התעופה, הבנקים הגדולים, רכבת ישראל, מינהל מקרקעי ישראל, והתעשיות הביטחוניות. הם חיים בבור של שומן עם שכר מופרז וקביעות טוטלית, והציבור נאלץ לשלם יותר בעבור כל מוצר ושירות.

הציבור גם לא מוכן לקבל עוד את אפליית המסים. בלתי אפשרי שיעלו כל הזמן את מס ההכנסה, הביטוח הלאומי ומס הבריאות, אך חברות מייצאות גדולות כמו טבע, ישקר, כי"ל, אינטל וצ'ק פוינט ייהנו ממס חברות מגוחך של 6%-12% בלבד, עקב חוקים שמעודדים דווקא את הכי עשירים.

בלתי אפשרי להמשיך במצב שבו גברים חרדים אינם עובדים, אך מקבלים מיליארדים מהמדינה. אי אפשר להשלים עוד עם מצב שבו 23% מהפעילות הכלכלית נעשית בשוק השחור, ולא משלמים עליה מס כלל וכלל. בלתי אפשרי שהמעמד העליון, כלומר המתנחלים, ימשיכו לקבל תקציבים בלי הגבלה, בעוד שבתוך הקו הירוק עומדים לקצץ בכל מה שזז.

ההרגשה הזאת של "להיות מחוץ לקומבינה" היא הבסיס למחאה החברתית, ואת זה תפש גולן בסיסמה קליטה אחת בת שלוש מלים: "מספיק להיות פראיירים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו