בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כיכרות החירות

תגובות

קארל מרקס טען באחד מחיבוריו, שפגר העבר מכביד כסיוט על תבונתם של החיים בהווה: בדיוק ברגע שבו נדמה שהנה אנחנו עומדים לחולל מהפכה, להביא לעולם משהו חדש שלא נראה כמותו, דווקא אז אנחנו פונים אל סיסמאות העבר ורותמים אותן למאבקי העתיד.

נראה שהפרדוקס הזה מתאר נאמנה את תיאטרון המחאה שעונתו בפתח. בדיוק ברגע שמדינת הרווחה נהפכה לפגר מת, דווקא אז מוציאים אותה מארון הקבורה ומהללים את שמה. נראה אם כך, שאל מול השעון הדיגיטלי הקפיטליסטי השועט קדימה ללא חת מציבים המוחים, אלה המופיעים בציבור לפחות, את שעוני החול של מדינת הרווחה ומבטיחים לנו את "הקפיטליזם הטוב של פעם". האם יש להזכיר לעם ישראל, שכבר היתה כאן פעם מדינת רווחה, ועדיין היו שיעורי אבטלה גבוהים ועוני, ואפליה, וכיבוש?

יותר מכך, הפנייה למדינת הרווחה כמוצא "הגון" מהקפיטליזם הניאו-ליברלי מבקשת מאתנו לשכוח, שמדינת הרווחה הוצעה כפתרון אחרי מלחמת העולם השנייה וההסדרים הקואופרטיוויסטים בין הקפיטל לעובדים. הקפיטל, שנערך לשיקום חורבות אירופה והייצור ההמוני בארצות הברית, הסכים להעלות את השכר, כתנאי לייצור נרחב וצריכה רחבה.

כל מי שעוקב אחרי התפתחות הקפיטליזם בימינו יודע שני דברים: אחד, נטיית הקפיטל בעולם המפותח היא להוריד לא רק את מחיר העבודה, אלא גם להעדיף עבודה ממוכנת, המורידה בעקביות את מספר העובדים. והשני - לקפיטל זה אין היום עניין בעבודות תשתית גדולות; אלה יקרות מאוד, והרווח השולי עליהן קטן מדי ונמצא רחוק מדי בעתיד. זו אחת הסיבות לעליית הקפיטליזם הפיננסי, המבטיח רווח לא מעבודה וייצור, אלא מריבית.

כמו ההרג "המידתי" של ארגוני זכויות האדם, שהפכו את הכיבוש לגיאומטריה מופשטת, שבה גוף פלסטיני נמדד ביחס לכמות חומר הנפץ, כך מומחי הרפורמה של המחאה, מצוידים באתיקה מפוקפקת, מציעים לציבור אי שוויון מידתי ופער הכנסות סביר. הם אינם מבטיחים למגר את הרע, אלא למתן אותו. אם כך, מי מתנדב להיות מפסיד מידתי? מי מתנדב לחיות בעוני מתון כל ימי חייו? לא ילדי אותם מומחים. אל מול הקפיטליזם החזירי מוצע אפוא קפיטליזם מתקרנף. חשוב שנזכור ונחרות על לוח לבנו - שוויון, כמו החיים עצמם, הוא עניין אבסולוטי, לא מידתי.

בהתבטאויות פומביות, אחת ממנהיגות המחאה מתארת לפעמים את המדינה כמי שהלכה לנו לאיבוד ואנחנו רוצים להשיבה אלינו. בדבריה אלה מזכירים המוחים את ז'אנר קומדיית הטעויות. במחזות אלה, שתמיד נגמרים בטוב, נפרדים בני הטובים זה מזה ומתחיל מסע החיפוש, הוא המסע להכרה המחודשת. כידוע, בסופו של דבר בן הטובים מתאהב בנערה ענייה, וברגע שכבר הסכים להתחתן עמה הוא מכיר בה את בת זוגו שאבדה, וכך בני הטובים מוצאים זה את זה למרות הכל.

כך הקומדיה רק מפלרטטת עם סכנת מלחמת המעמדות, אך בסופו של דבר קורצת עין ומחזירה את הסדר על כנו. האם לא זה הז'אנר המוצע לנו בתיאטרון המחאה; אלא שהפעם לא האהובה אבדה ל"צעירים" אלא האם, המדינה?

הבעיה היחידה היא, שקפיטליזם נכתב בז'אנר הטרגדיה. משחקו הוא משחק סכום אפס - אם יש מנצח, מוכרח להיות מפסיד. כאן לא תהיה חתונה, ואיש לא יחזור מן המתים. לכן אל מול הטרגדיה של הקפיטליזם אי אפשר להציב כפתרון פלא את מדינת הרווחה והמיסוי הפרוגרסיבי. מי שעושים זאת מזמינים אותנו למלודרמה זולה. אפילו ראש המוסד לשעבר יובל דיסקין הבין זאת כשהשווה בין המוחים של רוטשילד לבין המוחים של תחריר. האחרונים, אמר, הבינו שהחירות מגיעה במחיר כבד מאוד. הנה לכם הזמנה למהפכה המגיעה כגערה מלב הקונסנסוס.

אם בעבר עסקינן, נחתום את דברינו כך: פעם, כשהמחאה בישראל היתה רדיקלית, כלומר מזרחית ולא אזרחית, אמר הפנתר השחור כוכבי שמש: "או שהעוגה לכולם, או שלא תהיה עוגה". במצרים זה עבד לא רע. אני מקווה, שהמוחים יכירו בכזב "מעבדות השוויון" של הטכנוקרטים ובאסתטיקה של מחאות הקיץ, ולחלופין יציפו את כיכרות החירות עד שייקוב הדין את ההר.

הכותב הוא דוקטורנט לספרות השוואתית באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו