בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מלחמת שולל לא היתה

תגובות

תיאור מלחמת לבנון כ"מלחמת שולל" ("תרמית 40 הקילומטרים") יצר אליבי לתמיכה הרחבה והנלהבת במלחמה בתחילתה, אחרי ששנה לפחות לפני הכרזתה ידעה הארץ כי מלחמה גדולה מתוכננת: תרגילי שריון ענקיים, שהביאו בסוד גם את הקצונה הזוטרה, כבישים שסלילתם החלה, פרשנים שקיבלו מידע על "התוכנית הגדולה", ופירסמו אותו בעיתונים. הכל ידעו, אבל ההתנגדות השתהתה.

הבופור נכבש, הרוגי צור וצידון היו מוטלים ברחובות, עיתונאינו שרו הלל לדובדבנים, צה"ל פוצץ את המסגד בעין אל חילווה על מאות מתבצריו, כולל ילדים, ביירות נכתשה - ובכל זאת לא היתה בישראל התנגדות למלחמה, אלא זו של השמאל הרדיקלי. זה שכלל מתחילה, תחת המטרייה של חד"ש, את תנועות קמפו"ס ו"הוועד לסולידריות עם אוניברסיטת ביר זית". ביום השלישי למלחמה נהפכו אלה ל"ועד נגד המלחמה בלבנון", שניהל את המאבק, תחילה כעצומה יקרה בעיתון ב-11 המשכים, ובסדרת הפגנות, חלקן נגמרו בפצועים ובמאסרים.

הדרישה היתה "נסיגה לאלתר" כי היה חשוב להציג את המלחמה מתחילתה כלא לגיטימית. במבט לאחור, זה היה האירוע החשוב ביותר בפוליטיקת המחאה.

המלחמה, הניחו מאות הפעילים, נועדה להרוס את אש"ף ולמנוע הקמת מדינה פלסטינית, ולכן יש להתנגד. וזה עבד. "שלום עכשיו" לא היתה יוצאת לימים להפגנותיה, אלמלא החשש "לאבד את הרחוב". המלצות כאלה היה אפשר לקרוא מפורשות ב"על המשמר", עיתון השמאל הציוני: לא לתת "לרק"ח ולמתי פלד" להשתלט על מחנה השלום. ואולם 150 סרבני "יש גבול" שהלכו לכלא עד 1985 והשתמטות המונית ממילואים, הכרוזים, הגרפיטי וההפגנות מילאו תפקיד מפתח בהתנגדות.

הכישלון הצבאי, כבר בסתיו 1982, הביא את האליטות, פרופסורים, פקידי ממשל וקציני מילואים להיות "חצויים". מצד אחד חשש מפני הכישלון המתמשך, ומצד אחר אי יכולת לומר על מלחמה כלשהי של צה"ל שאיננה לגיטימית.

ב"הפגנת ה-400 אלף" בספטמבר תבעה "שלום עכשיו": ועדה ממלכתית לחקירת הטבח בסברה ושתילה, הסרת המצור מעל ביירות, ו"יפורקו המחבלים מנשקם". תביעה שלישית זו העניקה לגיטימציה למלחמה נגד הפלסטינים. אפילו הפטיש של "40 הקילומטרים" לא נזכר כיעד לנסיגה. עד 1985 התנועה החשובה הזאת, שבלעדיה אין לתאר את ההתנגדות למלחמה, לא העזה לקרוא תיגר על הלגיטימיות של המלחמה ולתבוע "נסיגה עכשיו", מוטיב שהלך וחילחל בדעת הקהל.

"לא נמות ולא נמית בשירות ארצות הברית" לא היתה קריאה של קומוניסטים מועטים בהפגנות. "רד אלינו אווירון... ונחזור בתוך ארון" של "יש גבול" היה שיר חיילים המוני. בפעם הראשונה בהיסטוריה של ישראל הבין הצבא שכבר אין לו צ'ק פתוח למלחמה.

ההישג הזה אבד בהדרגה. לכל שלטון יש כוח לשחזר תודעה. השמאל הישראלי, מצדו, היה עסוק כדרכו בייסוד עצמו מחדש בכל שלב של המאבקים הבאים, ולא בנה זיכרון משלו להנחלה לדור הבא. ככלל, ישראלים הם חסרי יכולת להכות על חטא. עד היום לא נעשה חשבון עם התלהבות הימים הראשונים של המלחמה, זו שהוליכה לאסון הממושך ההוא. המתים נשכחו. רבבות המתים מהצד השני אפילו לא נספרו כאן. עכשיו לאיראן.

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו