בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העיקר שהצוללות יגיעו בזמן

44תגובות

הנה תרגיל בהבנת הנקרא וההיגיון: מה לא בסדר במשפט שלפיו "התמיכה בביטחון ישראל ובזכות קיומה היא חלק בלתי נפרד ממדיניות גרמניה"; מה לא הגיוני בהצהרה שלפיה "גרמניה נושאת באחריות ייחודית לישראל - אחריות שלעולם לא תיפסק ושמקורה בפרק הקודר ביותר בהיסטוריה הגרמנית"; ומה הבעיה בהתבטאות כמו: "גרמניה צריכה להיות המדינה האחרונה שתתנער מידידותה ומהסולידריות שלה עם ישראל".

הדברים הללו יצאו כולם מפי נשיא גרמניה יואכים גאוק, שביקר כאן בשבוע שעבר. את המשפט הראשון השמיע בפגישתו עם הנשיא שמעון פרס, את השני בראיון ל"הארץ" ואת השלישי במסיבת עיתונאים. אלא שבעוד שאלה לא זכו לשום הד בישראל, הם יצרו מחול שדים בלתי נתפש במולדת הנשיא המתארח: האם הגזים גאוק בגילויי האהדה שהפגין כאן כלפי ישראל? האם מי שזכה לכינוי "נלסון מנדלה הגרמני" חטא בהתעלמות ממצב הפלסטינים בשטחים? להיפך. הביקורת שספג הנשיא בארצו נסובה כל כולה סביב העובדה שהוא השתמש בנוסחאות שלהלן, ולא בזו המרחיקה לכת, שהשמיעה הקנצלרית אנגלה מרקל מעל בימת הכנסת, ב-2008. מרקל הצהירה אז, כי "המחויבות ההיסטורית לביטחון ישראל היא Raison d'Etat (אינטרס לאומי עליון) של גרמניה". גאוק העדיף להתנסח אחרת.

תאמרו, מדובר בניואנסים. בהבדלים פעוטים. לא כך סבורה התקשורת בגרמניה, שבחרה ללמד את הנשיא הטרי פרק בהלכות יחסי ארצו ומדינת היהודים: לפי ה"זידדויטשה צייטונג", ייתכן שדברי גאוק "נבעו משילוב של עודף ביטחון עצמי וחוסר ניסיון, אלא שהנושא חשוב מדי והרגישויות רבות מדי"; ה"טאגסצייטונג" קבע, כי הנשיא ש"הרחיק עצמו מהצהרת מרקל לא פעל בחוכמה יתרה"; "די צייט" כתב, כי אפשר היה לחזות מראש את מעידת הנשיא, ששכח כי "בעבור פוליטיקאי גרמני, אין זירה מסוכנת מישראל"; וגם ה"טאגסשפיגל" בחר להטיף לגאוק בקובעו ש"למען עתיד יחסי המדינות מוטב היה לו הפחית מפעלתנות-היתר שלו".

הדיון המסקרן בגרמניה עסק, בין היתר, גם במשמעות המונח "Raison d'Etat": האם ספקית הצוללות של ישראל מחויבת, למשל, להגן עליה גם אם תיכנס למלחמה עם איראן? האם הנשיא סירב לחזור על נוסחת הקנצלרית כדי לאותת על הגבולות, שיש בעיניו, לאותו מונח שנשאב מעולמו של הקרדינל רישלייה?

בישראל עבר הפולמוס הזה מתחת לרדאר. דומה שלאיש אין כאן היום את החושים ליירט "ניואנסים" כאלה. שהרי הכל קהים לדיון גם כשהוא הרבה פחות מתוחכם: איש לא זע בכיסאו כשגאוק הציג את גרמניה כ"מדינה נורמלית, ואפילו מאוד נורמלית"; כשאמר שהיא אינה רק "מדינת האשמה", אלא "מדינה בעלת נשמה חדשה"; או כשתבע מגרמניה להכיר בכוחה ולהפגין ביטחון עצמי רב יותר.

מעולם לא התבטא כך נשיא גרמני. אבל מי זוכר. ואת מי זה מעניין. כשהסופר מרטין ואלזר כינה בשעתו את זכר אושוויץ "אלה מוסרית" - גרמניה הזדעזעה, בעוד שישראל משכה בכתפיה. כשהפוליטיקאי מרטין הוהמן השווה בין פשעי הנאצים לפשעי הבולשוויקים - "שרבים מהם, כידוע, היו יהודים" - גרמניה געשה וישראל התעלמה. וכשפורסם ב-2010 המחקר על שיתוף הפעולה של משרד החוץ הגרמני עם מכונת ההשמדה הנאצית, גרמניה שוב סערה, וישראל שוב פיהקה.

מהסקרים שעורך מדי שנה פרופ' משה צימרמן, מנהל מרכז קבנר להיסטוריה גרמנית, עולה כי כ-80% מהישראלים מסכימים עם התזה שיש היום "גרמניה אחרת", ומגדירים את יחסי שתי המדינות "נורמליים". את ההגדרה "יחסים מיוחדים" הם משאירים, משום מה, לגרמנים. הישראלים העבירו דף. הם "שיחררו" את גרמניה מהחשבון ההיסטורי. אין עניין, אין דיון, סתם משעמם. העיקר שהצוללות יגיעו במועדן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו