בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

געגועים מטרידים למובארק

31תגובות

הסערה במצרים בעקבות עונש המאסר שנגזר על נשיא מצרים לשעבר חוסני מובארק, הכתה גלים גם בישראל. בעיקר היא עוררה כאן געגועים ליד הקשה שבה נהג בבדווים בסיני ובתנועות האיסלאמיות. האפשרות שדיכוין של קבוצות אלו העצים תחושות של ניכור ותרם להקצנה, אינה חלק מרכזי בשיח הישראלי. נעדרת ממנו גם התובנה שאותה יד חונקת היא שמנעה התפתחות תשתית דמוקרטית הממתנת הקצנה. הוקרת עריצותם של מנהיגים הנתפשים כידידותיים לישראל מתפוגגת רק בבואנו להדגיש את עליונותו המוסרית של צה"ל לעומת כוחות הביטחון שלהם.

תזכורת לצביעות הישראלית סיפק באחרונה שר הפנים אלי ישי, כשבמהלך מסע ההסתה נגד המהגרים מבקשי המקלט סיפר בראיונות כיצד יצא בשליחותו של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, להפציר במובארק שינהל "מרדף חם" אחרי סודאנים ואריתראים המנסים להגיע לישראל. מובארק צחק, נזכר ישי. "אתם נותנים להם עבודה, למה שלא יבואו?" ציטט השר את הלקח שלמד מהמנהיג הדגול.

בשעה שאצלנו מתגעגעים למנהיג המורשע, סביבנו מתקיים דיון ער על הנזקים שגרמו משטרים כשלו. בתחילת מאי פירסם המגזין "פוריין פוליסי" מאמר על מעמדן של נשים בעולם הערבי תחת הכותרת "מדוע הם שונאים אותנו", הלועגת לשימוש הרווח ב"אנחנו" כמייצג של גברים לבנים, ומרמזת גם לשאלה שטילטלה את המערב אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר. הכותבת, מונה אלתאהאווי, בחנה את הסיבות לכך שהמדינות הערביות נמצאת בתחתית סולם הפערים המגדריים לפי הפורום הכלכלי העולמי.

אלתאהאווי, מוסלמית אמריקאית ילידת מצרים, גדלה בבריטניה ובסעודיה ונדדה כעיתונאית וחוקרת, במצרים, בישראל ובארצות הברית. במאמרה היא תיארה שורה של דוגמאות מתחומי הממסד, החוק, הדת, החברה והמשפחה, המעידות על שנאת נשים נוגשת ורודנית. מהעולם הלא-ערבי היא דרשה שיפסיק לקבל טיעונים על רלטיביזם תרבותי כהצדקה לרמיסת נשים בעולם הערבי. מן העולם הערבי תבעה למוטט את "המובארק שנמצא בנפשותינו, כמו גם בחדר המיטות שלנו", כלשונה.

המאמר הניב תגובות רבות, חיוביות ושליליות. אלתאהאווי הואשמה שסיפקה כלי ניגוח לשונאי ערבים - נימוק הדה-לגיטימציה החביב גם על הימין הישראלי. נטען נגדה שהציגה מקרים קיצוניים בלבד, בהם האיסור על נשים לנהוג בסעודיה, נישואי קטינות בתימן ובמרוקו, ומילת נשים במצרים. היא השיבה כי הדוגמאות הללו אינן זניחות וכי קיצוניותן רק מדגישה את חומרת המצב. היא גם גונתה כמי שמאשימה את האיסלאם כמקור ההשראה היחיד למיזוגניות - טענה מופרכת משום שאלתאהאווי ביקורתית במאמרה לא פחות כלפי מוסדות חילוניים.

ואולם, אף לא אחת מהתגובות, למיטב ידיעתי, לא חלקה על ההתייחסות למובארק כאל סמל לעריצות. אלתאהאווי היתה בין הקולות הבולטים שיצאו מכיכר תחריר ואף נעצרה בשל כך על ידי שוטרים, ששברו את ידיה ותקפו אותה מינית. גם בכיכר היא הותקפה מינית על ידי מפגין עמית. ובכל זאת היא קוראת לצדק, לא לנקמה, לא למוות. דמוקרטיה, היא כותבת, תושג רק כשיודחו, לצד המובארקים המדיניים, גם אלו הסמליים, המושלים בנפש, בבית, וברחוב.

זוהי תובנה שכדאי לייבא. אפשר להתחיל בקטן, למשל בהדחת מובארק - הסמלי והאמיתי - מרשימת האישים שראוי לשבח או לאמץ את שיטות השלטון שלהם, כמו גם את המלצותיהם לטיפול בפליטים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו