בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אל תסתכלו בספר, אלא בעטיפה שלו

קודם החלפנו מבקרי הספרות בסלבריטאים יודעי כתוב. אחר כך תפסו את מקומם יחצ"נים שמבינים באריזה ובמבצעים. אבל מבצע של ארבעה במאה לא שווה שקל בלי המלצה של בר סמכא

15תגובות

בגלל ירון לונדון והמקומון "העיר" אין היום בעיתונות מבקרי ספרות סמכותיים, משפיעים ואיכותיים. אין מחליפים לברוך קורצוויל, גרשון שקד ויורם ברונובסקי. נעלם המבקר הספרותי הידען, ההגון, הרהוט והשנון, זה שאפשר לסמוך עליו, המבקר שינתח, ינמק ויקבע אם ספר ראוי לקריאה.

במקומו קיבלנו הרבה מבקרים, לא רהוטים, לא ידענים ולא שנונים. לא מדובר במבקרי הספרות כקובעי טעם ומדרגי איכות בלבד. מדובר בהיבט הצר יותר של הביקורת, ההיבט הצרכני, הממליץ על קנייה. מבצעים של ארבעה ספרים במאה שקל לא שווים אגורה אם אין בצדם המלצה מנומקת והוגנת של בר סמכא. השבוע עומד הקורא מול ערימה ענקית של ספרים, רובם גרועים, מיעוטם טובים, ואין מי שיבור בעבורו את המוץ מן הבר, ומוץ, כידוע, יש עכשיו בשפע, ארבעה במאה.

איך זה קשור לירון לונדון? גם לפני 30 שנה היה לונדון איש טלוויזיה בעל שם. עורכי המקומון התל אביבי "העיר" הציעו לו להיות מבקר מסעדות והוא הסכים בשמחה. באוכל הוא לא הבין אבל לכתוב הוא ידע. לונדון אכל יפה, קינח כמו שצריך, שירבט כמה שורות מהירות ושנונות וכולם היו מרוצים. כולם הבינו אז שכל אחד יכול, שלא צריך להיות מומחה, צריך רק לדעת לכתוב. ואם ביקורת מסעדות, אז למה לא מוסיקה? למה לא ספרים? באמת למה לא. כך הפכו כולם להיות מבקרים, בבחינת אם ירון לונדון יכול - גם אני יכול.

איל טואג

קוראי העיתון היו מרוצים. סוף סוף לא קראו על העפיצות של היין אלא על השפם של המלצר. גם מנהלי העיתונים היו מרוצים. באותה להיטות שהביאה את העיתונות למקום שבו היא נמצאת היום, הם חישבו ומצאו שגדוד של סלבריטאים שהמפרסמים אוהבים, זול יותר ממבקר אחד, טרחן, שהמפרסמים שונאים. והסלבריטאים עצמם? הם היו הכי מרוצים. פתאום גילה העולם פן נוסף באישיותם, אמנותי כאילו, וכך כתבו סופרים מפורסמים על זמרים מפורסמים וזמרים רגישים כתבו סתם ככה, על החיים.

הסלבריטאות פרחה והתפתחה, לא הסתפקה במסעדות ופלשה לתחומים אחרים. זו היתה מהפכה. צעד נועז שהשפעתו ניכרת עד היום בתקשורת בכלל ובעיתונות המודפסת בפרט. לא חשוב מה כותבים אלא מי כותב, אמרו העורכים, סלבריטאות חשובה יותר מידענות ושתיהן חשובות פחות מכתיבה.

גישה זו, שהחלה כמעט במקרה, חרגה עם הזמן מתחום הביקורת. היא נהפכה לתפישת עולם חובקת כל, מקיפה וכוללת. מה בכלל חשוב התוכן, אמרה תפישת העולם הזאת, העיקר האריזה. האריזה תפסה את מקומה של הביקורת והסלבריטאים כבר לא התאימו לה. הם איבדו מזוהרם, נמאסו על צופי הטלוויזיה והפסיקו להיות סלבריטאים.

תם עידן הסלבריטאים ומדורי הספרות ביקשו לרענן את מאגר הכותבים. הם חיפשו פרצופים חדשים ומצאו אותם באקדמיה. שם, באולמות, באור הניאון החיוור ובמעבדות החשוכות פעלו משכילים ישרי דרך שפועלם החשוב לא זכה לפרסום ולתהילה להם היה ראוי. פתאום הם התבקשו לקרוא ספרים וגם לכתוב עליהם. האקדמאים היו אסירי תודה, סוף סוף יראו את שמם בעיתון. גם העורכים שמחו ומיד הזמינו חוקר חרקים לכתוב על "הגלגול" וארכיטקט על "הטירה". כולם היו מאוד מרוצים.

בעיתונים היו מרוצים אבל הקוראים לא כל כך. הם שוב עמדו מול הר הספרים ולא ידעו במה לבחור. את המלצות החובבים הם כבר לא קנו, הסלבריטאים נמאסו והמומחים שיעממו. לספרים נדרשה עזרה נוספת, משמעותית, כזאת שתדחוף את הקורא לזרועות הקופאים בסטימצקי ובצומת ספרים. לא היתה ברירה אלא לפנות למלכי השוק, למקצוענים שייתנו את הדחיפה האחרונה, המכרעת, ולא היה מי שיודע לתת דחיפה כזאת יותר מהשליטים האמיתיים של עולם הספר: אנשי יחסי הציבור.

יחסי ציבור תפסו בקלות את מקום הביקורת. הם הפליגו בשבח האריזה והמעיטו בחשיבות התוכן. ברור היה שהאריזה היא שתעשה את העבודה והיה ברור לא פחות, שהסופר עצמו הוא סוג של אריזה. עכשיו, אם כך, הגיע תורו של הסופר לעבוד, שלא יתפנק לו. הוא לא יכול להיכנס לעולם יחסי הציבור בידיים ריקות, הוא צריך להביא אתו משהו מהבית.

והוא אכן הביא. הוא היה מוכן לכל, רק תבקשו. הוא ייצא מהארון, אם צריך, וייכנס אליו בחזרה אם יתבקש. הוא יתוודה על התעללות בילדותו, על אנורקסיה בבחרותו, ועל הבדידות של קשישותו הבלתי נגמרת. במוספי השבת ולקראת סוף המהדורה בטלוויזיה יצטלם הסופר בלי חולצה על אי-תנועה. הסופרת תשתרע על הספה בסלון ביתה וחתול לצדה. ולא יהיה קורצוויל שינזוף או ברונובסקי שילעג. איש לא יגיד: מה זה! להיפך, כולם יהיו מרוצים ויקנו ארבעה במאה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו