בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נגד מהות ההקשבה

24תגובות

נא לא לגעת. שוב נפתח הפולמוס על נגינת יצירותיו של ריכרד ואגנר בישראל. "עמותת ואגנר בישראל" שכרה (בכסף פרטי, ללא תמיכה ממסדית) מאה נגנים ואולם כדי להעלות קונצרט מיצירותיו. לראשונה, שירים מתוך האופרות שלו ממש. באופן הזה, היא חשבה, תחמוק מהטיעון שהושמע בעבר נגד תזמורות שנהנו מתמיכת המדינה. היא אומרת: מי שירצה יקנה כרטיס, מי שלא - לא. נכון לעכשיו הקונצרט בוטל. הנהלת אוניברסיטת תל אביב, שממנה נשכר האולם, ביטלה אותו. מבחינתה, היא כתבה, קיום הקונצרט הוא "חציית קו אדום" ויגרום "לפגיעה קשה ברגשות הציבור הישראלי בכלל וברגשות ניצולי השואה בעיקר".

ואגנר הוא אחד מסמלי השואה בישראל. אחד מסמלי ההשטחה שלה בשיח הישראלי. תשאלו את הישראלי הממוצע מי היה ואגנר. אם יהיה לו מושג כלשהו, הוא יאמר שהוא היה נאצי. אם היה לי שקל על כל פעם ששמעתי את התמיהה: "מה, הוא לא היה נאצי?". ואגנר לא היה נאצי, הוא מת הרבה קודם. חשוב גם להדגיש את העובדה שאין "קשר ישיר" בינו לבין המפלגה הנאצית: רעיונות כמו אלה שבהם החזיק היו נפוצים בגרמניה (ובצרפת) בלי קשר אליו.

נכון, המפלגה הנאצית אימצה את המוסיקה שלו ואת רעיונותיו לגבי "המוסיקה היהודית". נכון, הוא היה אנטישמי, מהסוג העלוב, הכפוי טובה (הפטרונים שלו בפאריס היו יהודים). כמו כל אנטישמי אדוק, שותפו הקרוב ביותר לעבודה בשנותיו האחרונות היה יהודי אורתודוקסי - הרמן לוי, שניצח על הבכורה של האופרה האחרונה של ואגנר ("פרסיפל") ועל התזמורת שניגנה בהלוויה שלו. מי שמבין במוסיקה קלאסית, מבין את החשיבות של זה. אם יש משהו שהיהודים הגרמנים (חלקם לפחות) והחיות הנאציות חלקו זאת האהבה לאופרות של ואגנר.

חשוב לזכור: ואגנר הוא מוסיקאי מרכזי, אולי כותב האופרות החשוב ביותר במאה ה-19, אחד המלחינים המשפיעים ביותר על המוסיקה הקלאסית במאה ה-20 (מאהלר, שנברג, ברנשטיין ועוד). עוד חשוב לזכור: בישראל כבר ניגנו מיצירותיהם של ריכרד שטראוס (ששימש נשיא לשכת המוסיקה של הרייך השלישי) וקארל אורף.

ובכל זאת, אני חושב לעצמי, ההתעקשות הזאת על נגינת ואגנר בישראל היא טיפשית, קטנונית. מה מניע אותה? מה גורם לקבוצת אנשים להקים עמותה ולהשקיע כל כך הרבה מאמץ וכסף? התרסה? הרצון להיות ככל העמים? "ככל העמים" זה ביטוי ריק: לכל עם יש את השריטות שלו, את ההתניות הפסיכולוגיות שלו, את הסמלים שהוא יצר לעצמו כדי שלא יצטרך להתעמק, כדי שיוכל להמשיך לחיות. בישראל זה (גם) ואגנר. הסירוב להתחשב בזה, ההתעקשות, הם מנוגדים לאהבת המוסיקה, מנוגדים למהות ההקשבה.

השמאל יודע אחרת

השמאל הישראלי נעדר, כמעט לחלוטין, מהדיון על גבעת האולפנה. גם הנציגים וגם הציבור. חוץ מפוסטים עקרים ברשתות החברתיות, לא נשמעה מחאה רצינית: לא על השאלה עצמה (לפנות, לא לפנות), לא על המצב האבסורדי שאליו הגיעה ישראל (הממשלה מתלבטת אם להקשיב לבית המשפט או לא), ולא על החוק בעל השם המסריח מאקונומיקה "חוק ההסדרה". החוק להכשרת השרץ.

מה לעשות? למשל: הפגנת נגד מול המאהל של המתנגדים לפינוי, השובתים רעב מול הכנסת. למשל: להרעיש את השיח הציבורי. להציף את השאלה הפשוטה ביותר: יש משהו שהוא מעל החוק? "מי שנגד שמירת חוק שירים את ידו". בימים האלה, 30 שנה למלחמת לבנון הראשונה, אנחנו יודעים שהשמאל יודע להתנהל אחרת. השמאל הוא מהות, לא שוליים. פעם הוא הוציא מאות אלפים לרחובות. כשהוא באמת רצה, כשלא היה שחוק. השמאל הישראלי שחוק, השמאל הישראלי שקוע עד הצוואר. צריך להתעורר: ליטפו אותנו, השקו אותנו חלב, חיכו שנירדם, עוד רגע עורפים לנו את הראש.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו