בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עורמת המסמכים הסודיים

מי שקובע שמנחם בגין חבר לאריאל שרון בהונאת הממשלה במלחמת לבנון הראשונה, מסיק מיניה וביה שהוא רימה גם את אשתו ואת בנו

13תגובות

פעם הגיע לידי מסמך סודי ביותר שכתבו שני קצינים במסגרת לימודיהם במכללה לביטחון לאומי. על שני הקצינים הוטל לחקור את המטרות המדיניות והמטרות הצבאיות במלחמת לבנון הראשונה, ולשם כך הועמדו לעיונם מסמכי צה"ל והפרוטוקולים של דיוני הממשלה מיוני 1982. מסקנתם של השניים היתה חד-משמעית: היקפה המקורי של תוכנית "אורנים" (שם הצופן למבצע שתיכנן צה"ל כדי לסלק את כוחות אש"ף מלבנון ולהביא להחלפת המשטר בביירות) אכן היה רחב, אך ב-16 במאי 1982, כאשר היא הובאה לאישור הממשלה, ניסח ראש הממשלה, מנחם בגין, את יעדיה באופן מגביל, ובדיון הממשלה הוזכר טווח של 40 קילומטר, שאליו ישאף צה"ל להגיע. לכך נתנה הממשלה אישור. מסיבות שונות לא יצאה התוכנית אל הפועל למחרת, 17 במאי 1982.

כאשר שבה והתכנסה הממשלה לדון בעניין ב-5 ביוני 1982, בעקבות ההתנקשות בשגריר ישראל בבריטניה, שלמה ארגוב, היא היתה תחת הרושם שהיא מאשרת את התוכנית שהוצגה לפניה שלושה שבועות קודם לכן. אך שר הביטחון, אריאל שרון, הורה לצה"ל לרכז כוחות כדי להוציא אל הפועל את תוכנית "אורנים" הגדולה. נוסף על כך, קבעו שני החוקרים, כי אף על פי שראש הממשלה הגדיר את המבצע במונחים מגבילים, כבר במאי הורה הרמטכ"ל רפאל איתן לפקודיו להתעלם מכך, ודיבר אתם על "מטרות סמויות" לעומת המטרות המוצהרות.

היתה לי הזדמנות לעיין במסמך סודי נוסף. זה היה דו"ח שכתב אלוף משנה נסים סלומון, בעצם ימי המלחמה ההיא, לבקשת ראש מחלקת הדרכה, האלוף אורי שמחוני. על סלומון הוטל לבצע תחקירים על מהלכי צה"ל במלחמה ועל היחס בינם לבין החלטות הדרג המדיני. הוא נסמך על התיעוד הגולמי של הדיונים, השיחות והתשדורות בתוך צה"ל. מסקנתו: שר הביטחון הוליך שולל את ראש הממשלה.

אני מתהדר בסיווגם החשאי של המסמכים שאליהם נחשפתי בזמנו, כדי לאתגר את קביעתו הפסקנית של שמעון שיפר ב"ידיעות אחרונות" מיום שישי שעבר, כי בגין היה שותף מלא לשרון בהטעיית הממשלה במלחמת לבנון הראשונה. שיפר הסתמך במסקנתו על תיעוד סודי ועל שיחות עם בעלי תפקידים בכירים באותן שנים. עמיתו, נחום ברנע, תומך באותה הבחנה בטורו באותו גיליון: הגרסה שבגין הולך שולל על ידי שרון היא המצאה של מקורבי בגין, שביקשו בדרך זו לחסוך ממנו את האשמה על חבירה לשרון או, לחלופין, את תיוגו כראש ממשלה חדל אישים שאינו מסוגל להבחין בין לילה ליום.

יותר משיש בתובנותיהם של שיפר וברנע חידושים מרעישים, יש בהן ראיה לתכונה מובנית בנפש האדם: צדיקים באמונתם חיים. השניים מחזיקים בדעתם זו מאז מלחמת לבנון הראשונה. הואיל והטבע האנושי חוצה גבולות של כלי תקשורת, גם אני, עיתונאי המחזיק לפחות 20 שנה בדעה ששרון רימה את בגין ביוני 1982, מבקש להציג פה את נימוקי.

הנה כמה ראיות לרושם שנחקק בי על התנהלות שרון מול בגין, הלקוחות מתוך שני המסמכים שהזכרתי לעיל:

ב-6 ביוני 1982, יום פרוץ המלחמה, אמר שרון בקבוצת דיון מבצעית בצה"ל: "אנחנו יודעים היום שתהיה היתקלות עם הסורים". זאת, בשעה שהממשלה ובגין בראשה ביקשו בכל מאודם להימנע מעימות עם הסורים. באותו יום, בדיון בשעה 22:00, מדבר שרון על כך שכעבור יומיים, ב-8 ביוני, יושמדו הטילים הסוריים (היינו, חיל האוויר שלנו יופעל לשם כך) ויושמד השריון הסורי בבקאע, וייעשה מאמץ ליצור קשר עם הפלנגות הנוצריות בלבנון.

למחרת, ב-7 ביוני, אמר שר הביטחון: "מוכרחים לבנות תמונה כי אנחנו יודעים שמחר אנחנו כן נטפל בסורים, כי אין מנוס". ב-8 ביוני אומר השר בדיון בצה"ל, כי לא ברור מה תהיה החלטת הממשלה לגבי מתקפה כוללת על הסורים, ולכן יש לכרסם בסורים מבלי לעורר רושם של מלחמה כוללת. בדיון נוסף באותו יום אמר: "הדרג המדיני לא יודע מימינו ומשמאלו. הוא לא יודע איפה זה ג'זין ואיפה זה דהר אל-ביידר".

ואלו דוגמיות בלבד. שיפר טוען: אין בכך כל הוכחה שבגין לא היה שותף לגישתו של שרון. הממשלה אכן הולכה שולל, אך לא ראשה. הטיעון הזה מתעלם מכך שמהיום הראשון למלחמה היו בממשלה שרים שחשו ששרון מוליך אותם באף. כאלה היו מרדכי ציפורי, יצחק ברמן וזבולון המר. אני זוכר שיחות שניהלתי ב-6 וב-7 ביוני עם מקורותי בממשלה, שמהן עלה בבירור החשד שסובבים אותם בכחש. ביטוי לכך נתתי מעל עמודי "הארץ" כבר ב-7 בחודש במאמר "ערפל קרב בגבול הצפון". לשיפר יש לכאורה ראיה משכנעת לטענתו שבגין היה שותף לכל המזימה הזאת: מיד עם תחילת המלחמה הוקמו שני צוותים מטכ"ליים שתפקידם היה לסלק את ערפאת מביירות ו/או להרוג אותו. ואילו אני תוהה: שיפר אינו מספק ראיה שבגין ידע על כך, ובכל מקרה, האם ההכנות האלו שונות מכלל ההיערכות של צה"ל להגיע לביירות ולממש את תוכנית "אורנים הגדולה", למרות החלטת הממשלה להסתפק בהרחקת המחבלים לטווח של 40 קילומטר מהגבול הישראלי? ואם בגין היה שותף לפקודות שקיבל חיל האוויר לתקוף בביירות, כיצד זה יזם את החלטת הממשלה, ב-15 ביוני, לשלול משרון את הסמכות להפעילו?

זאת ועוד, מי שטוען שבגין ושרון תיכננו מלכתחילה לממש את תוכנית "אורנים" הגדולה, קובע, מיניה וביה, שראש הממשלה רימה את אשתו ורימה את בנו. שהרי בגין אמר בשישה ביוני 1982 לרעייתו, עליזה, שבתוך יומיים חוזר צה"ל לבסיסים שלו ושלאחר הרחקת אש"ף לטווח של ארבעים קילומטר, הושלמה המשימה. ואילו בני בגין העיד במשפט שרון נגד "הארץ" כי שמע במו אוזניו מאביו, שגרסתו של שרון - כאילו הוא, בגין האב, היה שותף לכוונה לבצע את התוכנית הגדולה - איננה נכונה. כדי לתרץ את הודעותיו המדיניות הפומביות של בגין בימי המלחמה הראשונים - להורי החיילים הנלחמים, לכנסת, לממשל האמריקאי, לנשיא סוריה - על מטרותיו המוגבלות של המבצע, טען שרון שמנהיגי מדינה אינם אומרים תמיד את האמת במצבים כאלה. האם הכלל הזה חל גם על דברים שאומר איש משפחה כמו בגין לאשתו ולבנו?

למרבה האבסורד, הטענה ששרון ובגין עשו יד אחת כדי להוליך שולל את כל העולם, סותרת את גרסתו של שרון עצמו (לפחות אחת מגרסאותיו). במשך חמש השנים הראשונות לאחר המלחמה, הדף שרון את הטענות שהוא הוליך שולל את הממשלה וראשה, בנימוק שהוא אכן לא תיכנן מלכתחילה להגיע לביירות, אלא אילוצים צבאיים הביאו להתרחבות המלחמה.

רק באוגוסט 1987 פצח שרון בגרסה הפוכה: בהרצאה ארוכה שנשא באוניברסיטת תל אביב טען שרון, שמבצע "שלום הגליל" היה מימוש מדורג של תוכנית "אורנים", שגובשה בצה"ל במשך שנים, ואשר הובאה לאישור הממשלה וראשה. הגרסה הזאת היא שהניעה את בני בגין לברר אצל אביו אם אכן אלה היו פני הדברים, והיא שהניבה את הכחשתו המוחלטת של האב ("אין שחר לדברים האלה"). העדות של בני בגין במשפט "הארץ" בעניין זה הכריעה את הכף והובילה לפסיקת השופט, משה טלגם, כי צדקנו כשכתבנו ש"מנחם בגין אמנם יודע היטב (בדיעבד) ששרון רימה אותו" במלחמת לבנון הראשונה.

למחלוקת על נסיבות התפתחותה של מלחמת לבנון הראשונה יש חשיבות לא בגלל ההתנצחות שהיא מציתה בין כמה עיתונאים (איש מאתנו אינו יכול לטעון לאמת מוחלטת), אלא משום שהיא מייצגת מאמץ עיתונאי כן לחשוף את התנהלותה של הנהגת המדינה. בכל עת, לא רק ביוני 1982.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו