בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שוב מעלימים את הפלסטינים

122תגובות

מעל מאה שנים חלפו מאז כתב המחנך הציוני יצחק אפשטיין את המאמר שפורסם בעיתון "השילוח" תחת הכותרת: "שאלה נעלמה". זו כמובן לא הייתה הפעם הראשונה בה התייחס כותב ציוני לשאלה הערבית, אבל בכל זאת מדובר היה בציון דרך בכל הנוגע להסתכלות נכוחה על היחסים בין התנועה הציונית לפלסטינים, ועל עובדת היותם של האחרונים "עם שלם שנאחז בארץ זה מאות בשנים ומעולם לא היה בדעתו לעזבה". עובדה זו, טען אפשטיין, נעלמה כמעט לחלוטין מדיוני התנועה הציונית ומוויכוחיה.

מאמרו של אפשטיין משנת 1907, שהשתרע על פני 13 עמודים, הוא טקסט מומלץ גם היום, בייחוד לאור הכתיבה מחדש של ההיסטוריה של הארץ תוך הכחשת הקשר הערבי-הפלסטיני, ההתנכרות לאסון הפלסטיני וחוסר המוכנות הישראלית לעסוק בפעולות הלא מוסריות של התנועה הציונית שננקטו לטובת כיבוש האדמה והקמת המדינה היהודית. למעשה הוא רלוונטי במיוחד לאור המחלוקת הפוליטית בנוגע לפינוי או לבינוי של גבעת האולפנה, ולהיבטים הלא מוסריים שקדמו להפקעת אדמותיה.

אפשטיין הקדים כבר אז לתהות מה יעשה בעצם הפלאח הערבי "המרטיב את האדמה בזיעתו" ביום שבו תירכש אדמתו ועד כמה מוסרית היא קניית אדמות מבעלי קרקעות מושחתים שבהם תלויה פרנסתם של הפלאחים ומשפחותיהם. הוא זכר היטב את בכי הנשים הערביות מהכפר ג'עוני (לימים ראש פינה) ביום שבו הובהר לתושבי המקום כי האדמה נרכשה בלא ידיעתם. "קינת הנשים הערביות עודנה מהדהדת באוזניי", כתב אפשטיין, "העמק כולו נמלא בקולות קינתן... בעוברן בדרך הן עצרו ונישקו את האדמה ואת האבנים". בשלב ההוא של ההיסטוריה, עדיין היה מותר למחנך ציוני לטעון, כי לפני קניית אדמות "עלינו לבדוק היטב ממי אנו קונים את האדמה, ומי מתפרנס ממנה". אז עוד מותר היה לפעיל ציוני נלהב כמו אפשטיין לכתוב שפעולות התנועה הציונית "נעדרות כל רגישות אנושית ופוליטית".

אין מה לחטט בסיפור גבעת האולפנה, המייצג מדיניות ישראלית שנמשכת בגדה המערבית מאז שנות ה-70 ועד ימינו. גם אין מה לבוא בטענות למתיישבים שהלכו שולל אחרי הבטחות המדינה. אולם מעניין להקשיב לדיונים המתקיימים לגבי מציאת פתרון למשבר: אחד מציע לנסר את הבתים ולגלגלם במורד ההר; אחר מציע להקים בשטחים הכבושים עשרה בניינים על כל אחד שיפונה; שלישי מציע לתת למפונים פיצויים בכסף, לכפר אולי במשהו על עוגמת הנפש.

הוויכוח הזה הוא לא פחות ממדהים. עומדת הממשלה הישראלית על אדמות פרטיות של ערבים-פלסטינים, ונושאת ונותנת עם המתיישבים היהודים לגביי גובה הפיצויים שיקבלו, מספר הבתים שיבנו להם או לגביי העברתם לשטח אחר בתחומי האחריות של "המנהל האזרחי ביהודה ושומרון, יחידת תיאום פעולות הממשלה בשטחים".

נדמה שהערבים, להם שייכת האדמה, אינם צד בוויכוח. להם לא מציעים להקים ברחבי הגדה עשרה בניינים כפיצוי על כל בניין שנבנה על אדמתם באופן בלתי חוקי. גם לא מועברת אליהם הצעת פשרה הוגנת יותר, לפיה במקום חמשת הבניינים שנבנו באופן בלתי חוקי בשטח הערבי שמעבר לקו הירוק, יפוצו הבעלים הערביים בחמישה בניינים חוקיים שיועברו לרשותם בשטחי ישראל בתחומי הקו. אלו הן כמובן הצעות שלעולם לא יישקלו. ישראל לא רק שלא מפצה את הפלסטינים בבנייה, אלא בעיקר מדברת איתם בהריסה. אולם היעדרן של הצעות כאלו מהשיח הישראלי, והיעדרם של הערבים מהדיון באופן כללי, מעיד שמשהו מהביקורת של אפשטיין טרם דהה, למרות 105 השנים שחלפו מאז. התנועה הציונית, היום ישראל, עדיין לא רואה את הערבים. גם בשנת 2012, נדמה כי עדיין מדובר ב"שאלה נעלמה". בזמזום טורדני אליו אין באמת צורך להתייחס. הבעיה היא שהיום ישנן בנמצא עוד פחות אוזניים שיכולות לשמוע את הבכי.

ד"ר יונתן מנדל הוא חוקר במחלקה לפוליטיקה וממשל בבאר שבע ובמכון ון ליר בירושלים
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו