בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יוחרם וגנר לנצח?

88תגובות

כמו שעון שווייצי שב הפולמוס סביב ריכרד וגנר ומתלקח פעם בעשור. הפעם הוא נוגע לצנזורה שהטילו על עצמן האופרה הישראלית ואוניברסיטת תל אביב. אימה מפני הפגנות ניצולים וסגירת ארנקיהם של מממנים גרמה לשני מוסדות התרבות להפנות עורף לערכים מרכזיים בהווייתם: חירות אמנותית, חופש מחשבה וחופש הבעת דעה.

במשך עשרות שנים נמנעו שרי החינוך לדורותיהם ולמפלגותיהם מלהתערב באורח ישיר בסוגיית וגנר, והותירו לגופים אמנותיים את ההחלטה בנושא. לרוב הוא עלה בקשר לניסיונותיה של התזמורת הפילהרמונית לנגן מיצירות המלחין. ניסיונות אלא נעשו רק בשנות ה-80 וה-90, נענו בסערה ציבורית ובהכפשות אישיות, ולא חזרו מאז.

לפני כעשור נדרש בית המשפט המחוזי של תל אביב להכריע בעתירתם של שני ניצולים תושבי ראשון לציון, שביקשו לכפות על התזמורת הסימפונית בעירם להימנע מנגינת וגנר. בהסתמכו על הרוח שהשרו שרי החינוך, הותיר השופט יהודה זפט את ההחלטה לתזמורת. זו בחרה לנגן את "אידיליית זיגפריד", אלא שבחלק הראשון של היצירה הפריע להאזנה אדם מבוגר שהרעיש ברעשן גדול. האופרה הישראלית ואוניברסיטת תל אביב בחרו בעמדה אחרת - ובכך הראו שתל אביב אולי אינה כל כך בועה; היא היתה ככל עיר אחרת בישראל.

כרבים מבני דורו וגנר היה אנטישמי. אלא שלאנטישמיות שלו יש הוכחות בכתובים. אחת מהן היא "היהדות במוסיקה", מאמר רווי שנאה ליהודים, שבשניים מהם - המלחינים ג'קומו מאיירבר ופליקס מנדלסון ברתולדי (שנולד נוצרי) - קינא קנאה יוקדת. לימים נהפך וגנר לגיבורו הפרטי של היטלר, שנעזר בשאריו של המלחין בדרכו לשלטון.

כל אלה היוו סיבה טובה לוותר על ביצוע הפתיחה ל"מייסטרזינגר מנירנברג", ב-12 בנובמבר 1938, שלוש יממות לאחר ליל הבדולח. ומאז למעשה מוחרם וגנר בזירות האזנה פומביות בישראל. רק במקומות מוצנעים אפשר לשמוע אותו מעל במה. עדויותיהם של ניצולים, המספרים כי המוסיקה של ואגנר מזכירה להם את אימי המשטר הנאצי חילחלו אל הדורות הצעירים יותר. היום הוויכוח אינו בין ניצולים לאוהבי וגנר, אלא בין שתי פרשנויות.

פרשנות אחת טוענת שיש להפסיק להתייחס לווגנר כאל סמל השואה בישראל, וכי יש להימנע מחרם כאמצעי זיכרון, שכן חרם היה אמצעי מרכזי בהנחלת הגזענות הנאצית. פרשנות אחרת גורסת שישראליות אמיתית פירושה נכונות לוותר על וגנר למען הזיכרון ארוך הטווח של השואה ועוולותיה, זיכרון שיישמר גם לאחר שאחרוני הניצולים ייפרדו מאתנו. שתי הפרשנויות לגיטימיות.

ככל שנוקף הזמן הופכת תנועת המטוטלת שבין שתי הפרשנויות למורכבת יותר. בתוך כ-20 שנה לא יחיו בקרבנו עוד ניצולים, ולא נוכל להיתלות בכיבוד רגשותיהם כסיבה לחרם על וגנר. הדיון נערך בין ישראלים, מקצתם צאצאי ניצולים ואחרים לא, רובם יהודים ומיעוטם לא. השאלה אינה רק אם להשמיע את המוסיקה של וגנר בפומבי. השאלה היא איזה צביון רוצה החברה הישראלית לאמץ: להתעמת עם עברה המסובך ולא להסתפק בדביקה בסממניו החיצוניים בלבד, או לעטות על עצמה לנצח טלאי צהוב, כאילו יש בו כדי להגן עליה מפני התפתחות דיון ביקורתי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו