בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האגו של לינדנשטראוס

43תגובות

משרדי מבקר המדינה בתל אביב משתרעים על פני תשע קומות, 13 עד 21, במגדל ברחוב הארבעה. קצת אחרי אמצע העשור שעבר חזתה המעלית שביניהן במעמד ייחודי. דקות מעטות קודם לכן שידל נציגו של שמעון פרס את המבקר, השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס, לחוס על שולחו, שנבדק בעניין כלשהו. לבסוף איזכר הנציג את גילו ובריאותו של פרס, הלם בשולחן וזעק מרה האשמה מחופשת לשאלה, "אתה רוצה שהוא ישכב כמו אריק שרון?!"

לינדנשטראוס, בוודאי בצדק, הכריע לחסד. המשכנע יצא ממנו ולא התאפק. בעוד המעלית של קומות המבקר יורדת ועוצרת ונפתחת ונסגרת וקולטת ופולטת, קרץ לעוזרו ואמר, "נו, איך היתה ההצגה? ראית איך עבדתי עליו?"

גם לולא מיהר נהגו של המבקר, האדם הנוסף במעלית באותו רגע, לדווח לו על המעשה במעלית, היה לינדנשטראוס מזהה את ההצגות ואת החשבונות שמאחוריהן. תמים הוא לא. ובכל זאת, הוא מושפע. כשאהוד ברק מפליג בשבחיו, הן כשלעצמו והן לעומת היועץ המשפטי הנרפה, ברורה תלותו של ברק בקביעות המבקר לגביו, ועדיין ערבות המחמאות לאוזניו. במלחמת וייטנאם דיברו האמריקאים על לכידת "הלבבות והמוחות" של האוכלוסייה (איך? היו שהמליצו, "אם תתפוס אותם באשכים, גם הלבבות והמוחות יבואו"). בפרשת בועז הרפז, יעדי המערכה היו מוחו של מיכה ולבו של לינדנשטראוס. לא כדי שיהפוך שחור ללבן, מה שאינו סביר גם מפני שעובדי משרד המבקר עלולים להתקומם. די בכך שהשחור ינוסח כאפור או כחום. לאיש ציבור, ההבדל בין קביעה חד משמעית בדבר חשד לאחריות פלילית לבין אמירה עמומה ("מן הדין ש.../ראוי ש.../מוטב היה אילו...") יכול להיות גורלי.

כך, שבעתיים, כאשר המבוקר נתפס בעדשת המבקר בשורת נושאים. אהוד ברק, שחזר ללשכת שר הביטחון ביוני 2007, התארח מאז בדו"ח אחר דו"ח, שהתפרסמו או שעומדים להתפרסם - על משלחת משרדו לסלון האווירי בפאריס, על רשימת מוזמניו לנשף יום העצמאות, על מינויי אלופים, על אסון השריפה בכרמל, על המטה לביטחון לאומי, על המשט הטורקי; ונפיץ מכל, על החברות שהעביר לבנותיו.

למזלו הציבורי, לא רוכזו כל הפרקים העוסקים בו בביקורות השונות לכרך אחד, בבחינת איחוד תיקים. ברק, האוהב להקרין את הדימוי הז'בוטינסקאי של גאון ונדיב ואכזר, נוהג להעיד על עצמו שאינו "דורך על זבוב כשלא צריך", אך גם "אינו פוחד מאיש", נכון להילחם בכל אויב. אבל אם לא פחד מלינדנשטראוס, קשה היה להבחין בכך מבעד למריחות העבות של החנופה המתרפסת, במיוחד לקראת יום הדין של 27 באפריל 2011, כשהמבקר חתם על דו"ח עסקי ברק עם בנותיו. המאמץ היה שקוף אך יעיל. הממצאים, שלכאורה דיברו קשות בעד עצמם, שווקו בנוסח הסופי בעטיפה רכה.

הפצת טיוטות הדו"ח למבוקרים נועדה לתקן שגגה שנפלה לדעתם בקביעות לגביהם, כלומר להתגונן, לא לתקוף מבוקרים אחרים. לינדנשטראוס סטה מכך בפרשת הרפז. לפתע, התרשם עמוקות מפרשנות ברק לפרקי הטיוטה העוסקים ביריבו גבי אשכנזי, ואף מהגרסה החדשה של הרפז, הסותרת את קודמותיה. שופט ותיק כמותו היה אמור להבין את התרגיל. הרפז רוצה בחידוש החקירה הפלילית בעניינו, כי אז ייפתח ויידחה ויפוקפק כתב האישום נגדו, שטרם הוגש. אם באמת היה כה חשוב למבקר להשלים את הדו"ח שלו עד למועד פרישתו, הוא גם טעה קשות, בשלושת החודשים שחלפו ואינם, בסירובו למסור את החומר לאל"מ ארז וינר. המבקר, לא וינר ולא אשכנזי (שהתבקש ב-18 באפריל להמתין בתגובתו עד להודעה חדשה), הוא האחראי לאובדן הזמן היקר.

במלחמת ברק-אשכנזי נוטפים מהמבוקרים עודפי אגו כה גדולים, עד שניתן הפעם לוותר על זה של המבקר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו