בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עוד סיבה להחרים את ואגנר

109תגובות

הוויכוח על נגינת יצירותיו של ריכרד ואגנר אינו יורד מסדר היום בישראל, ויעידו שלל התגובות סביב עוד ניסיון לנגן אותן במקומות ובערוצים רשמיים, הפעם באוניברסיטת תל אביב. נשיא האוניברסיטה, פרופ' יוסף קלפטר, סירב לקיים קונצרט פרטי בקמפוס בנימוק שזוהי חציית קו אדום ופגיעה ברגשות הציבור בכלל וברגשות הניצולים בפרט. אפשר להוסיף על דבריו נימוק מכריע, שהמצדדים בנגינה מתעלמים ממנו, והוא יחסו של היטלר לואגנר.

היטלר לא הושפע מן האנטישמיות של ואגנר; היתה לו מנה גדושה של אנטישמיות משלו, אפוקליפטית וטוטלית, שלא נזקקה לסיוע. ואכן, הקורא את המקורות הנוגעים לדעותיו ודבריו של אדולף היטלר - הוא לא כתב אלא הכתיב - לא ימצא בהם אפילו פעם אחת שבה קישר היטלר את ואגנר עם אנטישמיות וגזענות. הוא אפילו לא הזכיר את "היהודים במוסיקה", הפרסום האנטישמי ביותר של ואגנר, שאותו סיים במה שנראה לו הפתרון היחידי הראוי ליהודים - Untergang, אבדון.

אבל היטלר התייחס יותר מפעם אחת להערצה העצומה שלו לואגנר האיש והמוסיקאי. הוא ראה בו מעין אב רוחני, שגרם לו להבין את ייעודו. היטלר נולד אחרי מותו של ואגנר, אך מגיל 12 ואילך הוא האזין לכל אופרה של המלחין. בבית האופרה שבנה ואגנר בביירוית, היה שמור להיטלר מקום מיוחד. הוא לא החמיץ עונה ובא לשם כאילו היה זה מקום מקודש. לפי הפסיכולוג וולטר לנגר, היטלר נהג לומר שואגנר הוא אלוהי והמוסיקה שלו היתה הדת שלו. האוטוביוגרפיה של ואגנר "חיי" (Mein Leben) הפכה אצלו ל"מאבקי" (Mein Kampf).

היטלר הכניס את ואגנר לרקמת חייו של הרייך השלישי ככל יכולתו. כנסי המפלגה הנאצית נפתחו בעיקר לצליליה של האופרה "ריינצי", שהיתה חביבה על היטלר במיוחד, וכשהתאבד בבונקר בברלין היתה בידו הפרטיטורה שלה. הוא הזדהה עם גיבורה, מנהיג עממי שעלה מאשפתות, איחד את עמו והוביל אותו לגדולה.

במשפט שנערך לו לאחר הפוטש הכושל בשנת 1923, העיד היטלר כי בפעם הראשונה שבה עלה על קברו של ואגנר הבין מהו ייעודו. מן האופרות שלו שאב היטלר מוטיבים מרכזיים בתעמולה שלו ובפנייה שלו אל קהלו: אחדות העם הגרמני, המשכיות ההיסטוריה שלו ומאפייניו, והנאציזם כהמשך טבעי להיסטוריה זו ולערכיה.

המתעקשים על נגינת יצירותיו של ואגנר בישראל בערוצים ובמקומות רשמיים - הרי אין שום מניעה לנגן ולשמוע אותן בכל מקום פרטי - מנסים שוב ושוב לרתום לעגלת ואגנר את חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, ומזכירים שהוא האזין ל"טנהויזר" כאשר כתב את "מדינת היהודים". אכן, הרצל מעיד שיצירה זו חיזקה את ידיו בשעה שכתב. אבל סנגורי ואגנר שוכחים, שאגודת סטודנטים שהרצל השתייך אליה קיימה אזכרה למלחין שבה נישאו נאומים אנטישמיים, והרצל עזב אותה בחרי אף. חברו הקרוב התאבד לאחר שסולק משורותיה. תנו להרצל לנוח על משכבו בשלום - הנימוק הזה, לפיו המוסיקה של ואגנר מרוממת כל נפש, בטל בשישים ריבוא לעומת ההשראה שואגנר העניק להיטלר.

ועוד משהו: הניצולים אינם מיעוט מבוטל. הם מונים עדיין יותר מ-200 אלף, ויחד עם משפחותיהם, יותר ממיליון. החרם הרשמי על נגינת ואגנר הוא הסמל האחרון לחרם על גרמניה הנאצית, שיזמה וחוללה את השואה. תרבות היא לא רק האזנה למוסיקה, תרבות היא קודם כל התחשבות בזולת. תרבות בהווה נשענת גם על הבנת העבר, וזה בוודאי אינו נימוק מבוטל.

פרופ' פורת היא ראש מרכז קנטור באוניברסיטת תל אביב והיסטוריונית ראשית של "יד ושם"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו