בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יוני 67' היה טוב לערבים

180תגובות

בשבוע שעבר ציינו את יום השנה ה-45 ל"מלחמת ששת הימים", שעד לרגע זה כבר צברה 16,453 ימים והמונה דופק. כנראה בגלל הצפיפות בלוח השנה, לא מצאה לה מלחמת לבנון הראשונה זמן לפרוץ אלא דווקא ביוני המקולל. מין מבצע כזה - שתי מלחמות בחודש אחד. אך, כידוע, מלחמות יוני נוטות להתגלגל, וכך מ-48 השעות שהוקצו לו, התגלגל המבצעון של אריאל שרון ל-18 שנים מדממות. אפשר לקוות ולהתפלל שהמלחמות הבאות ימצאו להן זמן אחר. רק לא יוני.

בעקבות הניצחון ביוני הראשון, כשמשה דיין המתין לצלצול הטלפון מנשיא מצרים, גמאל עבד אל-נאצר, שיכריז על כניעת העולם הערבי, יצאו מיליונים בקהיר בקריאות נחרצות "נילחם, נילחם". ואחרי חודשיים הוא הוביל את ועידת פסגה ערבית שכונתה "ועידת שלושת הלאווים": לא לפיוס, לא להכרה, לא למשא ומתן, עד להשבת הזכויות.

וכיוון שאלבומי הניצחון סינוורו את מנהיגי המדינה, הם לא הבינו את פשר התגובה הערבית. איך, אחרי תבוסה טוטלית כזאת, הם לא נכנעים לתכתיבי השכל הישר? אלא שדרכי השכל הישר הן לפעמים מפתיעות מאוד. ולכן, אם כבר רוצים לדבר על ניצחון, הרי שזה היה ניצחון ערבי מזהיר. בעוד שהניצחון הישראלי נשען על מכשור קרבי חדיש, תורות לחימה מבריקות וכוח אדם מיומן, ניצחון הערבים היה ניצחונה של רוח הכבוד המפעמת בכל עם. זה היה ניצחון הפצע על החרב.

למרבה האבסורד, מלחמת יוני היטיבה עם הערבים. היא פקחה, באכזריות, את עיניהם של השוגים באשליות ועימתה אותם עם המציאות. גם המהפכנים הצעירים אז נוכחו לדעת שמהפכה לא מסתכמת בתפיסת בנייני הרדיו והטלוויזיה והקראת פקודה מספר אחת. הם הבינו שהעולם הערבי זקוק לשינוי דרסטי בכל תחומי החיים, מרפורמות בחינוך ובכלכלה ועד למודרניזציה בצבא.

לגבי הסכסוך עם ישראל, התברר לערבים שדווקא הסיסמאות המתלהמות נגד ישראל, שכלל לא חשבו לממש, משרתות את המדיניות הישראלית. מאז מתקיים תהליך ממושך של הכרה בישראל ואת מדיניות ה"לא" המסורתית מחליפות הצעות שלום רציניות. הם גם הבינו שיש שחקן מרכזי שאסור להתעלם ממנו, שנקרא דעת הקהל העולמית. כך נעלמו נאומי אחמד אל-שוקיירי, שמשרד החוץ הישראלי דאג להפיץ בעולם בתוקף תפקידו כיחצ"ן הזריז של כל המתלהמים הערבים. ומהנוף המזרח תיכוני נעלם השדרן המצרי אחמד סעיד, שבישראל נאמר עליו כי נאום שלו היה טוב מגדוד טנקים בסיני.

מול הנחיתה הקשה של הערבים על קרקע המציאות, המגמה בישראל היתה הפוכה. תופעת הוורטיגו שמוכרת לטייסים, שנכנסים לסחרור ומתקשים להבדיל בין שמים לארץ, הכתה במערכת וכך, במהירות מסחררת, נולדה בשעה טובה "הקונצפציה", שהביאה בתוך זמן קצר יצור פלאי שנקרא "מחדל". ומקונצפציה לקונצפציה, שכחו אפילו את הסיבות ליציאה למלחמת 67'.

בישראל כמו בישראל, מיליוני מלים נשפכות בשביל לברר פשלה של גנרל זה או אחר, ואיך לא הקשיבו לאזהרותיו של המרגל, שהפך במשך השנים לכוכב המלחמה. ולצד זה, רק דיון מינורי על השאלה לאן מוליכה הדרך שנשענת רק על כוח.

ואם ששת הימים עשתה טוב לערבים, היא היתה קטסטרופה לחברה הישראלית, שאת תוצאותיה מרגישים עד היום בכל תחומי החיים. על ניצחון זה, אמר המשורר תופיק זייאד, "ניצחון שגרוע מתבוסה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו