בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החופש להסית

24תגובות

"אני קורא לעולם לבוא לעזור לשבור לנבלות האלה את המפרקת", כתב ד"ר איל ניר, המשמש כמרצה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, נגד משתתפי צעדת יום ירושלים; "אם אתה שייך למלך הרשע - דמך בראשך ומותר להרוג אותך", כתבו יצחק שפירא ויוסף אליצור, מחברי הספר "תורת המלך"; "ברכות לאלפי השאהידים במולדת ובניכר וברכות לשאהידים שלנו ושלכם בתוך הקו הירוק", נאם ח"כ אחמד טיבי בכנס לציון יום השאהיד.

המשותף לכל האמירות הללו, מלבד התועבה ושנאת צלם אנוש הטמונה בהן, הוא, שהפרקליטות, בשיקול דעת מוטעה, החליטה כי יש להן מקום לגיטימי בשיח הציבורי בישראל. הדבר נובע לא רק משיקול דעת משפטי מפוקפק, אלא מתפישת עולם שטחית של החירות באופן כללי ושל חופש הביטוי בפרט.

הפילוסוף ישעיהו ברלין הציע שני מובנים עקרוניים לתפישת החירות. הראשון, תפישת החירות החיובית, ולפיה הכל אסור, אלא אם כן המחוקק קבע שמשהו מותר. השני, תפישת החירות השלילית, הגורסת כי כל מה שלא נאסר - מותר. ביהדות רווחת תפישת חירות שונה מעט. בבסיסה היא אומרת, שלאדם יש חופש בחירה מוחלט בין טוב לרע, אך הוא איננו נהנה רק מחופש בחירה, אלא מוטלת עליו חובת הבחירה. המצווה הדתית, במובן הזה, דומה לתפישת החירות השלילית, שנוסף לה רובד המבקש לכוון את האדם לבחירה המוסרית הראויה.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב המאמרים ישירות לפייסבוק שלכם

הספירה הציבורית בישראל מתנהלת על פי קריטריונים, הנעים על הרצף שבין חירות שלילית לבין תפישת החירות היהודית. כך, לדוגמה, כלל החוקים הם בעלי מאפיינים מובהקים של חירות שלילית, אך הסנקציות החברתיות על המשתמטים משירות צבאי, למשל, או כלפי מי שקוטף פרחים מוגנים, מבטאות רובדי עומק במרחב הציבורי, המבקש לומר לאדם שהוא נדרש לפעולה מסוימת לא מתוקף החוק, אלא מתוקף בחירה מוסרית ראויה.

תפישות חירות ילדותיות, הרווחות בחוגים מסוימים, גורסות, כי על החברה למקסם את החירות של הפרטים שבתוכה, תוך כדי התעלמות מצורכי הכלל. ואולם את מרב החירויות של הכלל יכולה חברה להשיג רק מתוך הגבלת החירויות של חלק מהפרטים. את החירות במובן הזה אפשר לדמות לנהגי מכוניות. בלא "מגבילי חירויות" בדמות תמרורים ורמזורים, המורים לנהגים מתי עליהם לעצור ולתת זכות קדימה לאחרים, הכביש היה נהפך לא רק לאזור של מרחץ דמים מפחיד, אלא גם לפקק תנועה אחד גדול.

רק בזכות נהגים המגבילים את עצמם, המגבילים את החירות שלהם ללחוץ על הגז, התנועה בכביש היא בגדר האפשר. כך גם בסוגיית חופש הביטוי. חופש הביטוי הוא ערך חשוב ביותר בשיח הציבורי בכלל ובישראל השסועה בפרט. אולם חופש הביטוי אין פירושו התלהמות חסרת תקנה. חופש הביטוי איננו החופש להסית. כאשר הפרקליטות בוחרת שלא להעמיד לדין "רבנים", אנשי אקדמיה וחברי כנסת המהללים רצח של חפים מפשע, היא מועלת בתפקידה. באשמתה האות של החוק גוססת. באזלת ידה המשפטית היא יוצרת מדרון חלקלק ומאפשרת הסתה פרועה, שאחריתה מי ישורנה.

תפישת החופש המסורתית ביהדות מבקשת לראות את האדם החופשי כאדם השולט ביצריו, ולא נותן להם לשלוט בו. אדם כזה נחשב לגיבור. רק זוהי החירות האמיתית. במעבר מהאדם הפרטי לחברה הכללית מוטל על הפרקליטות התפקיד לפעול במשורה להגבלת חופש הביטוי על מנת שנוכל לכונן חברה תרבותית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו