בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לפעמים החוק הוא אידיוט

101תגובות

"החוק הוא חמור, הוא אידיוט", קרא מר באמבל, אחת הדמויות ב"אוליבר טוויסט", ספרו של צ'רלס דיקנס, בהתייחסו לחוק שנראה לו חסר היגיון לחלוטין. ואכן, אין ספק שרבים מחוקי אנגליה של המאה ה-19 היו מנוגדים לשכל הישר. סביר להניח שזה לא יתרחש בישראל של היום. אין ספק שהחוק בישראל איננו אידיוט ושיש לציית לו. אנחנו מתגאים בהיותנו מדינת חוק.

עם זאת, כשאנחנו צופים בוועדת ביקורת המדינה, הדנה בתסבוכת המשפטית שהובילה להחלטת בית המשפט העליון לפנות את הבתים בשכונת האולפנה עד 1 ביולי, אנחנו נאלצים להיזכר במר באמבל. אין ספק שהשכל הישר לא ניצח בהליכים האלה.

הוראת בית המשפט - לפנות 400 אזרחים ישראלים מבתיהם בבית אל - ודאי שימחה את כל אלה המשוכנעים כי כל היישובים היהודיים שהוקמו מעבר לקו שביתת הנשק של 1949 אינם חוקיים, ויש לפנותם. מתנגדי מדיניות ממשלת הליכוד שיבחו את ההחלטה הסופית והתענגו על המבוכה שנפלה בחלקה של ממשלת נתניהו. חארבי חסן, הפלסטיני תושב הכפר השכן דורא אל-קרעא, הטוען לבעלות על הקרקע, יכול כעת להיות מרוצה, אף שעדיין לא הוכיח את בעלותו בבית המשפט המחוזי. ואולם, מה עם המשפחות המתגוררות בבתים שכעת יש להורסם, שהאמינו במשך שנים כי בתיהן חוקיים לגמרי? האם אין להן זכויות בהתאם לחוק הישראלי?

טענות מנוגדות על בעלות על קרקע אינן נדירות באזורים שבהם הגבולות השתנו במשך הזמן. מצב זה נכון במיוחד במדינת ישראל וביהודה ובשומרון, היכן שחוקים שונים שררו במשך השנים - בריטיים, ירדניים, עותמניים, רומאיים ואפילו תנ"כיים. בעלים לגיטימיים עזבו את המקום או מתו, או שהשתהו בהגשת תביעותיהם לבית המשפט. בינתיים אנשים השתלטו על רכוש של אחרים או בנו עליו בתים. בישראל ובשטחים שמעבר לקו שביתת הנשק של 1949 יש אינספור דוגמאות כאלה. במקרים כאלה, ברור כי בנוסף לזכויות התובע המוצגות והמוכחות, יש להתחשב גם בזכויותיהם של אלה שכבר חיים על הקרקע השנויה במחלוקת לפני שמתקבל פסק דין. השכל הישר אומר, כי פתרון הגיוני הוא הסדר שלפיו התושבים הנוכחיים לא יסולקו, ואילו הבעלים הלגיטימי יפוצה בצורה נאותה על אובדן אדמתו. זו התוצאה שלה אפשר היה לצפות במקרה של האיש, התובע את הקרקע שעליה נבנתה שכונת האולפנה. מדוע לא הושגה התוצאה הזאת?

כדי להתחיל להבין את התוצאה הסופית, יש לעקוב אחר ההליכים שננקטו בבג"ץ כבר ב-2008. לאחר שהוגשו עתירות והתקבלו פסקי דין, הממשלה הכריזה ב-1 במאי 2011 - בתגובה לעתירה - כי בכוונתה להרוס את הבניינים האמורים, כחלק מהחלטה גורפת להרוס בניינים שנבנו על רכוש פרטי. הפור נפל. בסופה של אותה שנה, הממשלה עתרה לבית המשפט בטענה כי בכוונתה לשקול מחדש את אותה החלטה. בית המשפט החליט ללמד את הממשלה לקח, דחה את עתירתה והורה להרוס את הבתים עד 1 ביולי.

מתי קיבלה הממשלה החלטה להתעלם לגמרי מזכויותיהם של האנשים, שהקימו את ביתם על שטח שהאמינו בטעות כי נרכש באופן חוקי? האם זה מתפקידו של בית המשפט העליון ללמד את הממשלה לקח ולמנוע ממנה לבחון מחדש החלטה שקיבלה לפני כן? יש להאשים את עורכי הדין. הם אלה שיצרו את התסבוכת הזאת, שסופה לא יהיה טוב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו