בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חוק הספרים? תפסיקו לכתוב בסיטונאות

55תגובות

בעת שאני כותבת מלים אלו נערמות בחדרי ערימות גבוהות של ספרים. בשבוע הספר ובסביבותיו יוצאים עוד יותר ספרים מבדרך כלל, והוצאות הספרים שולחות ושולחות. מדורי בעיתון זה, "ספרים בקצרה", שם לו למטרה להעניק תשומת לב גם לנידחות בהוצאות ולנשכחים שבסופרים וההוצאות מקוות, שאולי שם לפחות, תיכתב שורה או שתיים על ספר שלא נמצא ראוי לביקורת ארוכה.

בישראל מוציאים המון ספרים בכל שנה, בכל שבוע ובכל רגע, ובכולם כתוב משהו נורא חשוב שהעולם לא יכול להמשיך להתקיים בלעדיו: צילי שנסעה להודו וגילתה שם את גילי וגם את עצמה, מוישה זוכמיר שעזב את הקיבוץ (או גורש מגוף קטיף), התגרש מאשתו ולא יודע מאיפה הוא יביא לה מזונות, וכמובן, הרווקה הישראלית המטורללת מתל-אביב, שמחפשת את עצמה כבר שנים ולא מוצאת כלום. את ראש המצעד מאכלסות דמויות היסטוריות, בדרך כלל מקראיות אבל גם עדכניות יותר, שזוכות לשלל עיבודים של מי שחושבים שהם יכולים לעשות זאת טוב יותר. לפעמים אני מדמיינת את תהומות הרצינות והיומרה שבהן צוללים חלק גדול מהמחברים: אלה שקוראים לסיפור שחיברו "סיפור פשוט", אלה שכותבים על גב הספר שהם שואבים מגוגול, ואפילו מקפקא, והצנועים יותר, שמתייחסים רק לגבריאל גרסיה מרקס. נו, אם להיתלות כבר באיזה אילן, שלפחות יהיה גבוה.

מחבר כזה, שבמקרים רבים כתב יותר מלים מכפי שקרא, ניגש להוצאת ספרים והספר מועבר ללקטורה. מערכי הלקטורה של הוצאות הספרים הרציניות הם אחד הגופים המעטים שעדיין יש לי אמון בהם. הם מורכבים ברובם מנשים משכילות שעושות את מלאכתן בחשאי ומפעילות על הטקסט מערכת שיקולים, שלא רק האיכות משחקת בה תפקיד, אבל לפחות יש לה מקום מרכזי בקבלת ההחלטות. הסופר המתחיל, ולפעמים גם הממשיך, זוכה מרוב הוצאות הספרים לתשובה שלילית. למה? כי ככה זה. קשה לכתוב ספר: יש כאלה שיש להם סיפור, אבל אין להם שפה, ויש כאלה שאין להם סיפור, אבל יש להם שפה ויש כאלה, והם הרוב, שאין להם סיפור והם גם לא יודעים איך לכתוב אותו, אך כל המעקשים הללו אינם מונעים מהם לכתוב ספר.

בין ההוצאות יש כאלו רציניות שאכן מאמינות בספר: הן לוקחות אותו, עורכות, מגיהות, מעמדות, מעצבות לו עטיפה, מפיצות ומשווקות אותו. עם הוצאות כאלה אפשר ורצוי להתווכח. לעתים קרובות אינני מסכימה עם הבחירות שלהן, אבל אני יודעת, שברוב המקרים הן נעשו בגלל חוסר טעם ולא בגלל תאוות בצע. אבל יש גם אחרות, כאלה שמאמינות בכספו של המחבר, ולא בספר שלו. הן מפילות את הוצאות העריכה, ההגהה, העימוד וההפצה על המחבר, גובות ממנו כסף, והוא, בתאוותו להוציא את ספרו לאור, מוכן לשלם ממון רב. אל תאמינו להוצאות הללו וגם להוצאות הרציניות תאמינו רק באופן חלקי, כי גם גורלם של הספרים שיוצאים בהוצאות רציניות נחרץ כבר מזמן. רוב רובן של המהדורות מעלות אבק במחסנים או מעלות עלבון במבצעי שניים בחצי שקל. על העתיד הצפוי לספרים שיצאו בהוצאות שגובות כסף על הפרסום בכלל לא כדאי לדבר, כי תהומות השכחה זה הגמר של האח הגדול לעומת מה שמצפה להם.

לכן, טוב יעשו המחברים, אם במקום לקדם את חוק הספרים, יתאפקו מעט. ספרים טובים יימכרו לקהל והוא יקרא אותם בשקיקה. לצערי הרב, רוב הספרים שאותם קראתי השנה, ובעיקר, לא נעים להודות, אלה שנכתבו על ידי סופרים ישראליים, היו מיותרים לחלוטין. אלה שהיו בכל זאת ראויים לקריאה, גם אם לא היו יצירות מופת, פורסמו ב-99 אחוז מהמקרים בהוצאות שאינן גובות כסף מהמחברים. תאמינו להן.

עלית קרפ היא בעלת הטור "ספרים בקצרה" במוסף הספרים של "הארץ"
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו