בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רק לא לחלל את דת המחאה

43תגובות

לעיתון הנפוץ במדינה לא היו ספקות. "חילול הקודש", זעקה הכותרת הראשית. ה"חילול" במקרה הזה ברור למדי: כמה פרחחים, על פי הערכות כנראה חרדים אנטי-ציונים, ריססו עשר כתובות נאצה פרובוקטיביות ברחבי "יד ושם". מעניין יותר להבין מהו "הקודש". האם יד ושם הוא מקום קדוש? מדובר במוזיאון. אתר הנצחה, המנסה להעביר מסרים חינוכיים והיסטוריים באמצעות תמונות, מוצגים ואנדרטות. האם השואה קדושה? אולי ששת המיליונים שנרצחו בה, אלה שבמקומות רבים אכן מכונים "קדושי השואה?"

זו אינה שאלה קנטרנית. בטקס הממלכתי לציון יום השואה והגבורה השנה חבש ראש הממשלה כיפה שחורה ענקית. בנימין נתניהו אינו אדם דתי, ויום הזיכרון אינו מועד דתי. במהלך הטקס ייחד ראש הממשלה את עיקר נאומו לקידום נושא יום יומי קרוב ללבו, איום הגרעין האיראני. ואילו בצה"ל בלם השנה הרמטכ"ל, בני גנץ, בתבונה אם כי באיחור ניכר, את הכפפת חללי מערכות ישראל לקוד הקדושה האלוהי. גנץ ביטל את השימוש בנוסח השערורייתי ולפיו "יזכור אלוקים" את הנופלים, במקומו של עם ישראל. אבל השאלה מדוע מדינת לאום מודרנית נזקקת שוב ושוב לשיח של קדושה - נותרה פתוחה.

חלק מהתשובה נעוץ באופי של הפרט האנושי. קר שם בחוץ, ובודד. אדם חילוני, בוודאי אתיאיסט, מתמודד במהלך חייו עם אתגר רעיוני מתמשך. זו לא רק אפסות הקיום: בנוסף, אין מי שמבדיל בעבורו שרירותית בין טוב לרע. אין גם מי שינחיל לו הייררכיה של ערכים: מה חשוב פחות, מה יותר, ומה - אם בכלל - הוא בחזקת ייהרג ובל יעבור ("עוד קו אדום נחצה", קונן יו"ר יד ושם, אבנר שלו, למחרת ריסוס הגרפיטי במוזיאון).

בעולם מבולבל ומבלבל, נוח מאוד ואנושי מאוד למצוא מפלט בהגדרות מדומיינות של קדושה וחולין.

השימוש בקדושה והרחבת גבולותיה הם טבעיים לאוכלוסיות המחזיקות גם כך באמונה דתית מוצקה. למתנחלים, למשל, גם דברים מוצקים וחומריים כמו אדמה, אבנים ובתים עברו הסבה מזורזת למחוזות הנצח והאלוהות. הרבה יותר משונה, ומטריד, למצוא הדים לשיח הקדושה גם בקבוצות האמורות להתנער ממנו במפגיע.

ייצוג בולט לתופעה זו מתגלה באחרונה בסביבה המייצרת וחיה את תנועת המחאה הכלכלית-החברתית ששטפה את ישראל בקיץ שעבר. זו המכונה "המחאה", בפי מאמיניה. מעין ישות מופשטת, מטאפיסית, אלוהית כמעט. וכמו בכל דת, אין לטמא אותה, לערבב בין קודש לחול. היא טהורה ונצחית. אסור לזהם אותה ביומרות פוליטיות ובשלטים מפלגתיים, בבחינת צלם בהיכל. אסור גם לחלל את תומתה בקריאות ארציות להפלת הממשלה.

בפי רבים ממאמיניה, "המחאה" היא גדולה מהכל והיא מעל לכל. אין להם פנאי למטרות ביניים מעשיות (עצירת הזרמות למגזרים מועדפים, חידוש הצמיחה באמצעות תהליך מדיני, החלפת השלטון). ודאי שאין מקום ל"פוליטיקאים" כופרים, או ל"מפלגות" משוקצות. אותם יספקו רק מלחמת גוג ומגוג, קץ הזמנים, שבו הסדר הקיים ונציגיו השטניים ("טייקונים") יינגפו בפני הישות האלוהית העל-זמנית המכונה "צדק חברתי", ואימרו אמן. הצרה היא, שבכללי המשחק הללו, לנתניהו ולממשלו אין שום בעיה לטאטא אותם מהדרך. בקדושה הם הרי מבינים מצוין.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו