בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הלו, זה יוטיוב?

31תגובות

ניסיתם פעם להעלות ליו-טיוב סרטון של הגשש החיוור? אני ניסיתי. לא עברה שעה והסרטון הורד עם הודעה משייקה לוי שאני מפר זכויות יוצרים. עד היום אני לא יודע אם תוכנת מחשב מקפיצה למי שצריך את האינפורמציה הזאת על סרטונים שהועלו, או שהאדם האמון על הנושא הקרוב ללבו (שייקה לוי במקרה זה), יושב על יו-טיוב ומדי יום מקיש את כל האפשרויות במנוע החיפוש בשביל לדוג סרטונים: "הגשש החיוור"; "הגששים"; "היה מנוע?"; "צ'ורבה", וכו'.

בכל מקרה, הוחמאתי מההודעה הכמעט-אישית של שייקה לוי שנשלחה אלי, אך לאחר שקראתי את תוכנה, כל שעלה בראשי זו פרפראזה על השפה הגששית: "הלו, זה יו-טיוב?".

ובכן, מאמר זה אינו אלא מכתב לשייקה לוי, פנייה אליו, בקשה.

שייקה לוי היקר,

מכתב זה אינו עוסק בנושא טכני, קרי, ענייני הורדות, איך עובד עולם האינטרנט, וגו'. מכתב זה גם אינו על עניינים של הפרת זכויות יוצרים, שאתה, ראש אמ"י לשעבר, מכיר היטב. לא. הנושא כאן הוא שימור התרבות העברית. מכתב זה הוא בקשה תרבותית, למען עתידנו ועתיד ילדינו, אפילו ניסיון להשפיע על אורך הרוח שלהם, שכבר עכשיו כמעט שלא קיים.

קשה להסביר כמה הגשש חשוב לתרבות הישראלית. קטונתי מלציין זאת, אבל חייבים לקפוץ אל הבריכה, וזה יהיה קר אך פשוט מאוד: שייקה, אם תמשיך להסיר סרטונים שאחרים מעלים, נישאר לבד עם הגששים. לא יהיה עתיד רוחני, מטען תרבותי לגשש. למה? כי לך תבנה על כך שהנער יצפה בערוץ 1 בתוכנית לילית או בסדרה כזו או אחרת של מודי בר-און ("אין שם הדחות"). אפילו מלה בזויה כמו "רפרנס" - ובתה המאומצת בעברית "ריפרור" - תתבטל עם כל מערכון טלוויזיוני עכשווי.

נישאר אנחנו, שנשענו רק על חוש השמיעה כדי לחדד את דמיוננו (דבר אבסורדי להסביר לנערים של היום, שלא מבינים איך אפשר לשמוע בלי לראות); אנחנו ששמענו את "בת צחוק" ברשת ב', אנחנו שקמנו בבקרי שבת אל "העולם מצחיק אז צוחקים" בגלי צה"ל. בקרים שבהם, מרוב שכבר שחינו בחומר, הכרנו את התזמון המדויק שבו תיקי דיין לוחשת את המלה "למי" לאורי זוהר במערכון הנהדר "החתונה". שבורית זכוכה, לעזאזל, שבורית זכוכה!

שייקה היקר, את הגששים הנוער עוד יכיר. הרי בתי הארחה בתאילנד מלאים בעותקים של "גבעת חלפון אינה עונה".

אבל מה עם שייקה אופיר, יוסי בנאי, בומבה צור ועוד רבים וטובים? איך בני הנוער יגיעו אליהם וירצו לחקור עליהם עוד, לאחר שמצאתם חן בעיניהם בגבעת חלפון? הרי כשאתה צופה בסרטון של הגשש, אתה מקבל הצעות לאופציות אחרות; מי שהעלה את סרטון הגשש תייג בו גם את שייקה אופיר, שביים אתכם, ואז על המסך משמאל מופיע סרטון של אופיר הגאון, מתארח אצל זוהר בתוכנית טלוויזיה ומבצע הדגמות - שילוב של פנטומימה וסלפסטיק - של סוגי אנשים שמעשנים, ומשם הלאה והלאה, אפילו עד מרסל מרסו.

ובכן, שאנחנו ניקח אחריות על מרסל מרסו? עזוב מרסל מרסו - על ישראל גוריון?

כן, ככה זה עובד; האינטרנט הוא ספירלה משומנת היטב, אמנות בונסאי שבה היצירה עצמה היא התהליך, ההווה המתקיים לאינסוף, ולא הדבר המוגמר.

מצב האמנות מבחינה כלכלית הוא בקרשים, כן. גם אני, בתור מי שמתעתד לכתוב עוד ספרים, מודע לכך, אבל החשכה גששית, יו-טיובית, היא לא הפתרון.

יש אין סוף אפשרויות להערים עליך בהעלאת הסרטונים, כדי שלא תוכל לעקוב אחרי זה. כמו שהיום זמרים לא בונים על מכירת דיסקים בתור הכנסה כספית, אלא מוצאים פתרונות אחרים, כך גם אמני הבידור לא יכולים לצאת נגד יו-טיוב. אני אתך, זה עצוב, צריך לשלם - אבל אלה החיים. כרגע זו מלחמה בטחנות רוח. הפתרון יגיע ממקום אחר, הלוואי. עכשיו בוא נחשוב מאקרו ולא מיקרו: על המחר.

הכותב הוא סופר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו