שיעור בטירוף לאומי

שהם סמיט
שהם סמיט
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שהם סמיט
שהם סמיט

דיווחיה של בתי הבכורה מחטיבת הביניים אמנם כבר הביאו אותנו לא פעם לידי הרמת גבות ושמיטת לסתות, אך הפעם, רגע לפני סיום הלימודים, אפילו קרחתו של בן זוגי סמרה.

"תקשיבו", פצחה כדרכה, "היום היה לנו מפגש על החשיבות של..." כאן הנחנו, בהסתמך על דיווחים קודמים, שההמשך יהיה: "ירושלים כבירת ישראל", "המלחמה באלכוהול ובסמים", או אפילו "מיגור הכינים" (בנושא הרה גורל זה בחרה המחנכת לעסוק בעצם ימי ההפגנות בעד גירוש המהגרים מאפריקה). אך להפתעתנו נושא המפגש דווקא התגלה כרב חשיבות, "לימודי ערבית מתקדמים", והאדם שהעביר אותו היה לא רק ערבי אלא אפילו פלסטיני.

מדור הזירה

אחרית הימים? למען האמת, המשך הדיווח על המפגש, שהבת הגדירה כ"הזוי" (ולשם שינוי צדקה), היה לא פחות ממבעית. הפלסטיני, שלדבריו גויס לשב"כ כבר בגיל 20 ומאז הוא משרת בו בנאמנות, הסביר לתלמידים כי לימודי ערבית נחוצים לכל ישראלי "על מנת להכיר את האויב". "נניח שאתם יושבים בבית קפה", הסביר, "ושני אנשים יושבים על ידכם ומדברים ערבית. אם אתם יודעים את השפה אתם מיד יכולים לדעת אם הם מהחמאס ומה הם זוממים". בהמשך תיאר בפני התלמידים את הקריירות הצבאיות הממתינות לדוברי ערבית.

"הוא לא דיבר על השפה ככלי לקירוב בין אנשים ותרבויות?" התקשינו להאמין. "ממש לא", אמרה. וציינה שלא רק היא היתה "די המומה" מזה אלא "אפילו המורה שלנו לערבית, שבדרך כלל יש לה דעות די לאומיות". המורה הזאת, לפי עדות בתי, היא שהצילה את המצב, ולאחר שזעה באי נוחות בכיסאה, ביקשה את רשות הדיבור, ואמרה משפט אחד: "אנחנו מלמדים את התלמידים שלנו ערבית גם במטרה להכיר את התרבות והשפה הערבית". "וחברה שלי שמעה את מנהלת השכבה נוזפת בה ‘שזה לא היה במקום'", הוסיפה הבת. "ואף תלמיד לא דיבר?" שאלתי, "די אמא, רצינו ללכת הביתה", ענתה.

זה קרה לפני ימים אחדים. בתי כבר שכחה את זה. היא בת 15 ויש לה דברים אחרים בראש. יש ימים שבהם אני מצרה על כך, באחרים אני מבינה ללבה. היא רוצה נעורים רגילים. היא רוצה להיות כמו בנות הדוד השווייציות שלה. ובעצם, האין גם אנו מייחלים בדיוק לכך?

לא פעם עולה ההשוואה בין ישראל לספרטה, ולדאבון הלב קשה שלא לראות את קווי הדמיון (למעט זאת שבספרטה שלנו שוב אין מקדשים את החיים הספרטניים, אלא דווקא את חיי המותרות). גם הוויכוח על התפקיד שממלאים מוסדות החינוך כסוכנים של תרבות מיליטריסטית, המטפחים אהבה לצבא, לא נולד אתמול. במצב הנוכחי, חלק ניכר מאזרחי ישראל מקבלים כמובן מאליו - ואף מחבקים - את "הנוכחות הצבאית" בבתי הספר ובגנים, מיעוט מהם חשים מורת רוח, ופה ושם אף משמיעים קול מחאה. עם זאת, ההרגל עושה את שלו - איש שוב אינו נדהם מביקור של קציני צה"ל בתיכונים, או מתצלום של טנק מרכבה ליד חדר המנהלת.

תופעה זו חמורה בפני עצמה ואין להסכין עמה, אך לפחות ניתן להבין את הרגשות שהיא מבקשת ליצור: אהבה, הזדהות, שייכות. לעומת זאת ההרצאה שניתנה לילדי בית ספרה של בתי (חטיבת ביניים במרכז תל אביב), והשימוש המעוות באדם שהוא התגלמות של תסמונת שטוקהולם (הזדהות הקורבן עם מקרבנו) לא נטעה בלבבות הצעירים אלא פחד, שנאה וזיהוי אוטומטי של הערבי עם "האויב". בכך, למרבה הפלצות, הפעילות ההסברתית הזאת לא היתה שונה במהותה ממופעי סוף השנה של גני הילדים של הג'יהאד האיסלאמי בעזה, שעדויות מצולמות מזעזעות מהם הוצגו השבוע בחלק מאמצעי התקשורת. הסגנון פחות בוטה ודרמטי (אחרי הכל, מדובר בתלמידי תיכון ולא בילדי גן), ועדיין היה זה שיעור בהנחלת טירוף לאומי - ואירוע מטורף בפני עצמו.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ