בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צ'יצ'יקוב בבית לחם

5תגובות

שמו של אנדריי פשניצניקוב, הצעיר היהודי שמבקש כמחוות הזדהות עם הפלסטינים להתגורר בקרבם, ומקווה אף להתאזרח בתחום הרשות הפלסטינית, מעלה על הדעת את צ'יצ'יקוב של גוגול. כמו סוחר הנפשות המתות הרוסי, שעשה חוכא ואיטלולא מהחברה הרוסית בת ימיו, גם פשניצניקוב חותר תחת העקרונות שהחברה הישראלית כבר שכחה כמה הם מושחתים. הוא מכריז, אני לא מפריד ולא מופרד, אני רוצה להתערבב, אני רוצה להרגיש על בשרי מה זה להיות נכבש אחרי שהייתי כובש.

לפני חצי יובל שנים הפך חיים בוזגלו את היהודי לפלסטיני בסרטו "נישואים פיקטיביים" ולימד אותו מה זה להיות פועל בניין פלסטיני בישראל; אבל כאן פשניצניקוב כותב סצנריו רדיקלי אף יותר וחוצה עוד קווים כדי להביע סולידריות עם הצד השני. אבל גם היום, בתקופת רגיעה, וגם כשהאזרח פ' חף מכל קשר עם "מבוקשים", המדינה עושה שרירים כי מדובר בתקדים מביך. מה יקרה, אם עוד ישראלים ירצו להביע סולידריות עם הפלסטינים ויבחרו לגור לא בבית אל או במגרון אלא בג'נין או בנבלוס? מעשה כזה הוא פגיעה סמלית בדוקטרינת ההפרדה, שהיא היום המדיניות המוצהרת של ישראל.

כל מה שקורה בגדה היום מבוסס על הפרדה טוטלית בין האוכלוסייה המקומית לבין המתנחלים. מצד אחד, כפר פלסטיני, ובמרחק קצר התנחלות שהוקמה על אדמות של שטח כבוש מתוך הפרת החוק הבינלאומי, ובדרך כלל אין קשר בין שני היישובים. חוסר המגע הוא עקרוני ומהותי, והנה מישהו מפר את הכללים. מפריע שיהודי, חייל משוחרר, רוצה לחיות עם פלסטינים ולא בהתנחלות. איזה מין יהודי הוא? בעצם מעשהו הוא מעורר חזון בלהות, שבו האוכלוסיות יתערבבו, יהיה שיג ושיח, מסחר, קשרי ידידות, ופלסטינים ירצו לגור בתל אביב.

אבל פלסטינים מעזה ומהגדה כבר התגוררו בתל אביב, והעולם לא קרס. כבר היו קשרים מפותחים בין שתי האוכלוסיות, אמנם על בסיס של ניצול, ובכל זאת נוצרו גם קשרים אישיים לפני האינתיפאדה הראשונה, תקופה שנמחקה מהתודעה. פשניצניקוב חי כמה חודשים בבית לחם ובדהיישה, ואיש לא פגע בו. הוא עבר כפועל בניין ובמסעדות, עבודות שפעם עבדו בהן פלסטינים בישראל. גם כשבדהיישה לא אהבו כל כך את המחווה שלו, איש לא עשה בו לינץ'. שוטרי הרשות, שבוודאי ידעו על שהותו בגדה, לא הציקו לו. הוא נעצר רק לאחר שישראל העבירה לרשות דרישה לעצור אותו. הוא לא היה איום על הפלסטינים, הוא היה איום על מדינת ישראל.

השב"כ טען, שמדובר בחבר בארגון טרור, אבל בית המשפט קבע שאין ראיה התומכת בכך. האזרח פ' אינו חבר בשום ארגון, הוא בא מתרבות שיש לה מסורת דיסידנטית ואנרכיסטית מפותחת, ואינו חושש להצהיר שהוא רואה במאבק מזוין כלי לגיטימי לכל עם כבוש, גם לפלסטינים.

לכובש אין מוסר, הוא אומר, ובכך מתייחס לעוד הפרדה, גלויה פחות, בין המערכת המוסרית של הצבא המוסרי בעולם לבין המערכת המוסרית של הפלסטינים, ושל ערבים בכלל, הנתפשת כנחותה. הפרדה זו מתירה לישראל לגנות את הטרור, אך בה בעת לאמץ מדיניות של חיסולים, יד קלה על ההדק בשימוש בנשק חם, עינויים, מעצרים ללא משפט, והפצצות מדי פעם בפעם בעזה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו