בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אובססיית הרוב היהודי

137תגובות

מקובל לחשוב שיצירת רוב יהודי בארץ-ישראל היתה ממטרותיה החשובות ביותר של הציונות, ולא היא - השגת רוב יהודי לא היתה מטרה כי אם אמצעי. זה היה אמצעי להפוך את העם היהודי ל"אומה ארצית... עם מרוכז בארצו ועומד ברשות עצמו" (כפי שכתב דוד בן-גוריון במאמרו, "אנחנו ושכנינו").

ואולם, משהושג הרוב והעם היהודי הקים מדינה ועמד ברשות עצמו, התהפכו היוצרות. בתקופת מדינת ישראל, ועוד יותר מכך בתקופת מדינת ארץ-ישראל, האמצעי לשעבר (רוב יהודי) היה למטרה, בעוד שהמטרה שהושגה (מדינה ריבונית) היתה לאמצעי המשרת את המטרה החדשה: הגדלת הרוב היהודי ושמירתו.

בחזית ההתמודדות הדמוגרפית מול היסוד הלא-יהודי של אזרחי המדינה, ראש וראשון לאתגרים הניצבים לפתחה של ציונות שנות האלפיים, ניצבים לא רק שומרי מצוות "תורת המלך" והוגי "תוכניות דמוגרפיות יצירתיות" מתנועת הימין הקיצוני "אם תרצו" (כפי שהציע רונן שובל במניפסט שלו לציונות מתחדשת). רבים מחסידי רעיון שתי המדינות, שרוממות שוויון זכויות האזרח והלאום בגרונם, תומכים בחלוקת הארץ בעיקר מתוך רצון לייצב את הרוב היהודי במדינה, מול האזרחים הערבים-הפלסטינים.

ואולם, איך שלא מסובבים את מטבע השיח הדמוגרפי על הרוב היהודי, הצד השני, האפל שלו הוא משאלת לב כמוסה בנוסח, "מוטב שיהיו במדינה כמה שפחות ערבים". האם אפשר לנהל בצורה יעילה ותקינה מדינה שאזרחיה בני יותר מלאום אחד, כאשר ממדיניותה ומהשיח של בכיריה משתמע עניין ברור בצמצום מספרם היחסי של האזרחים בני אחד הלאומים? כיצד אפשר לצפות מהאזרחים הערבים-הפלסטינים שיהיו נאמנים למדינה שלמעשה רומזת להם כי תשמח אם ילדיהם לא יחיו בה?

זאת ועוד: ראיית השמירה על הרוב היהודי כתכלית הקיום הריבוני של מדינת ישראל מכרסמת לא רק במעמד האזרחי של המיעוט הערבי במדינה, אלא גם עלולה, במובן העמוק, לקעקע את תודעת הריבונות של הרוב היהודי עצמו. שכן, המשכיות באתוס המאבק על רוב יהודי מלפני קום המדינה, גורמת לרוב היהודי לדמיין את עצמו כמעין מיעוט בעידן טרום ריבונות הנלחם עדיין על זכותו להגדרה עצמית. התוצאה היא, שתחת תודעת "האומה הארצית" העומדת ברשות עצמה, הולכת ומשתלטת על הלאום היהודי הריבוני המנטליות של קהילה אתנית-דתית גלותית, הנתונה כביכול במלחמת הישרדות מתמדת.

נסיגה זאת למצב תודעתי של מיעוט במציאות של מדינה ריבונית, היא תקלה של ממש בהתפתחות הציונות, שקשה להפריז בחומרת השלכותיה אם לא תתוקן. שכן, רוב לאומי ריבוני, שידמיין עצמו שוב ושוב בתור מיעוט הנתון בסכנת הכחדה דמוגרפית, עלול להיות מסוכן לסביבתו האזרחית והמדינית, ולבסוף גם לעצמו.

לפני השואה, כאשר עדיין האמין בערכים של צדק ושוויון ביחסים בין העמים, אמר בן-גוריון לגבי יחסי היהודים והערבים בארץ, כי "אולי זאת היא שליחות מוסרית של העם היהודי... לעקור מתוך ההכרה מדינית המשפטית את המושגים של... יחסים מדיניים בין עמים הנקבעים על בסיס של רוב ומיעוט... בלי היסוד המוסרי הזה לא יהיה לנו קיום לא בעולם ולא בארץ ישראל".

לנוכח סכנות חברתיות ופוליטיות קיומיות להוויית האזרחות ולתודעת הריבונות הישראלית, שאובססיית הרוב היהודי כרוכה בהן, מן הראוי לאמץ מחדש את הדברים האלה של בן-גוריון בשיח הציבורי והפוליטי. לפני שיהיה מאוחר מדי, יש לזנוח את שיח הרוב האתני-הדתי, המפורר את האזרחות הישראלית, ולהתחיל בגיבוש אתוס ארצי-אזרחי משותף לכל אזרחי המדינה, יהודים וערבים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו