בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמי הפנסיונרית מחפשת עבודה

37תגובות

אמא שלי מאוד לא אוהבת כשאני מזכירה אותה ברשימותי בעיתון. למה? משום שהיא ניחנת בצניעות כפייתית ומעדיפה לראות את עצמה כחלק אלמוני ממשהו גדול בהרבה מפירור הלחם המכונה "אינדיווידואל"; ומשום שבמקום שבו גדלה והתחנכה, לחרוג מהשורה ולקבל יחס שונה - או להסתכן בהנאה מפריבילגיה כלשהי - הוא נוהג נפסד, שחוטא למוטו הברזל: "בחיים מקבלים פליק, ועוד אחד יותר חזק - ומחר בבוקר קמים לעבודה".

לכן, כשפרשה לפנסיה אחרי 46 שנות עבודה רצופות כלבורנטית - מהן 43 שנים במקום עבודה אחד - נתקפה אמי בת ה-66 בדיסוננס קוגניטיבי עמוק: כיצד ייתכן שאשה בריאה בדרך כלל, שמסוגלת לקום מדי בוקר ולשטוף אלף מבחנות, מקבלת לפתע פטור תמידי מחובתה האנושית הבסיסית ביותר, שהיא להרוויח את לחמה; כיצד האשה הזאת, כלומר היא עצמה, יושבת בבית ומקבלת קצבת פנסיה בעבור יום סידורים פלוס הסעות של הנכדים לגן?

"מה אתן כל כך מתפלאות, יש לי כוח, מרץ וסבלנות ללמוד, למה שאשב בבית?" הגיבה ללסתותינו השמוטות, כשהשיקה בפנינו את הקאמבק המתוכנן לשוק העבודה. אחיותי ואני - מוכנות לפנסיה מגיל 25 - הגבנו בגיחוך. "באיזה תחום את מחפשת?" שאלתי את אמי בלעג גלוי. ואז נזכרתי ששאלתי את אותה השאלה את האחיין שלי בן השלוש כשהצהיר בפני יום אחד שהוא מתכוון לצאת לעבודה בערב, והבנתי שאני מתייחסת למשאלת העבודה של אמא שלי - לבורנטית קשוחה שאין חומר רעיל שלא עבר תחת ידיה - כמו למשחקי הדמיון של הזאטוט, אבל בעצם אין ברצון שלה שום דבר מופרך. זו רק התפישה שלנו שמאירה את הרעיון שלה באור מגוחך. הבנתי שהבעיה לא נמצאת בה, אלא באוטומטיות קרת הלב שבה אנחנו שולחים את מי שיצאו לגמלאות לתהומות הנשייה והשכחה.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב המאמרים ישירות לפייסבוק שלכם

עוד כתבות בנושא

התחלנו לשלוח קורות חיים. לבורנטית בבית ספר בחצי משרה, ספרנית בשעות הערב, זבנית בחנות. כל אלה תפקידים שאמי היתה יכולה למלא בהצטיינות, טוב יותר מצעירות רבות, שמעבירות את הזמן בלא מוטיווציה בעבודות מסוג זה, עד שיסתדרו ב"משהו טוב יותר". למרות זאת, איש לא חזר אליה. מנהלת ספרייה אחת עשתה טובה למכרה משותפת והתקשרה, לא לפני שהביעה חשש מהעסקת אשה "כל כך מבוגרת". הראיון הטלפוני, קרי ההזדמנות היחידה שניתנה לאמי, היה קצר וקולע. משרה מלאה של 50 שעות עבודה עם נכונות לשעות נוספות. או שהספרייה הנ"ל מחלטרת בזמנה הפנוי כחדר מיון, או שמטרת הרף הגבוה היתה להניס את אמי מבלי לנקוב במלים המפורשות. והמלים המפורשות הן: בשוק העבודה הישראלי קיים אייג'יזם סמוי, שבניגוד לאפליה על בסיס גזע ומין - אין מגנים אותו ואין נלחמים בו.

אייג'יזם הוא מושג שנשמע כמו קשקוש בלתי מזיק משיח הפוליטיקלי קורקט, אבל למעשה מדובר בעיה רצינית ביותר, שגורמת לנזק כלכלי וערכי בשוק העבודה. תוחלת החיים בישראל היא מהגבוהות בעולם, ובראש המדינה עומד נשיא צעיר בן 88, אבל מעסיקים לא רוצים להתעסק עם זקנים. עוד לפני שהם מבררים מה מצבם, אילו כישורים וניסיון חיים הם נושאים עמם, ונתונים נוספים שעשויים להעיד על יכולותיהם - הם פוסלים אותם על הסף. המעסיקים מעדיפים להסתכן בהעסקת עובדים צעירים, מוכשרים פחות, לאו דווקא מתאימים לתפקיד, רק כדי שלא יסתובבו להם במשרד אנשים בגיל של ההורים שלהם. זאת אף על פי שמדובר בקבוצת גיל שמוכנה להתאמץ כפליים מעובדים צעירים כדי להצדיק את נחיצותה, ושלעובדים מבוגרים בדרך כלל אין כוונה לזנק ממקום עבודה אחד למשנהו כדי לפתח קריירה. הם פשוט רוצים לעבוד, וכל מעסיק נבון יודע כמה יקרה השאיפה הזאת.

הדרת מבוגרים משוק העבודה תמוהה, לא רק משום שאינה מתבססת על שיקולים רציונליים, אלא גם משום שבעיית הגיל השלישי היא מכאבי הראש הרציניים של עולם הכלכלה. כותרות העיתונים מלאות באזהרות של קרנות פנסיה שלא תצלחנה לעמוד בתשלומים לעמיתים בעקבות העלייה בתוחלת החיים, וקצבאות הזקנה הן עול כבד שרובץ על התקציב החברתי המדולדל ממילא. בנוסף, גם גמלאים שנהנים מקצבת פנסיה מסודרת נדרשים להכנסה נוספת, למשל כדי לממן טיפול סיעודי שהם עלולים להזדקק לו בעתיד.

אבל הבעייתיות של המדיניות הזאת היא בעיקר זו הערכית. המסר שאנחנו מעבירים להורים שלנו אחרי פרישתם לפנסיה (ופעמים רבות הרבה קודם לכן) הוא שאין בהם עוד צורך; שאנחנו מעדיפים שלא יעבדו כלל, כלומר יהפכו בעל כורחם לנטל על החברה (ואם כך - אז למה שבכלל יחיו).

הפרדוקס הוא, שכל מעסיק צפוי בעצמו להגיע לתחום הגילאים "המוקצים" בעתיד הקרוב או הרחוק. לכן במקום להאיץ בהם לארוז את הפקלאות ולשגר אותם לערבות הקוטב, כמעשה המיתוס האסקימואי, המדינה יכולה להירתם לשילוב מבוגרים בשוק העבודה באמצעות תוכניות ותמריצים, שיכשירו את לבבותיהם הספקניים של המעסיקים ויבטיחו עתיד טוב יותר לצעירים של היום, הגמלאים של מחר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו