בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אנטגוניזם ושמו דפני ליף

385תגובות

אני אזרח התומך במחאה החברתית. כמו רבים מבני דורי, המתקשים לקיים את עצמם באופן עצמאי, גם אני מזדהה עם זעם המוחים. גם לי האנרגיות, שליוו את מאות אלפי הצועדים במהלך הקיץ, נראו כמימוש פנטזיה אוטופית, שבמסגרתה יש סיכוי לשנות סדרי עולם, ולהפוך את חיינו לקשים פחות תחת נטל העבודה וההישרדות.

כמו רבים ורבות גם עיני נישאו אל מובילי המחאה, ובראשם אל דפני ליף, המנהיגה הצעירה והרגישה, שהציבה מודל מנהיגותי חדש, על פיו כנות ולב גדול שווים יותר מציניות ומאופורטוניזם בסגנון ביבי-ברק. כך הסתובבתי מהפגנה לאירוע, להוט בתשוקה מהפכנית, מונע בידי האנרגיה הסוחפת.

ובתוך כל זה קיננו בי רעשים בלתי פוסקים והתנגדויות עזות כלפי מובילי המחאה, וכלפי דפני ליף בפרט. שאלתי את עצמי למה זה קורה; מאיפה מגיעה אותה התנגדות כלפי אדם, שמדבר לכאורה בשפה שלי, שפה שמילותיה הן שוויון זכויות, צדק חלוקתי ודיור ציבורי. האם הקושי שלי נעוץ בעובדה שמנהיגה אשכנזייה עתירת פריווילגיות, שגדלה בשכונה מבוססת, מספרת לי "שהעיניים שלנו נפקחו ולא ייסגרו שוב", שעה שעיני שלי מעולם לא היו סגורות מאז ילדותי בעפולה? האם רק בזכות הקושי שנתקל בו מעמד הביניים החזק - אותו מסמנת עבורי דפני ליף - יצאו אנשים רבים כל כך אל הרחוב? מה קרה, אנחנו בשכונות ובפריפריה לא חשובים מספיק?

יחד עם זאת, מתוך אמונה אמיתית בלונג-שוט של המחאה, המשכתי לבוא, לתמוך ולהקשיב לדפני נואמת ומתראיינת. אך ההתנגדויות והקונפליקטים לא הרפו. עדיין הרגשתי שדפני ליף לא מייצגת אותי, ומעוררת אצלי התנגדות בכל פעם מחדש. הבנתי שאפילו אם ארצה מאוד לקחת חלק במאבק ובקולקטיב הזה, לא אוכל לעשות זאת, כל עוד אזהה בה את מנהיגת המחאה.

בראיון לקובי מידן סיפרה ליף על הקושי להחזיק דירה בתל אביב, ועל כך שאנשי אמנות צעירים נשלחים לשכונות "חרבות" בדרום העיר, מעלים את ערך הנדל"ן ואז - כשהם מסיימים את מלאכת ההשבחה - מפונים על מנת לבנות "מפלצות נדל"ן" לתושבי חוץ. ליף תיארה בעצם מהלך שבו עשירים מאוד מחליפים עשירים פחות. חוסר היכולת שלה לזהות את הטרגדיה האנושית - נחלתה של האוכלוסייה המקורית בשכונות שאמנים כמו ליף מעלים את ערך הנדל"ן בהן, שוב ערערה את תוקף הנהגתה בעיניי.

כמו דפני ליף גם אני קולנוען בתחילת דרכו, שנאבק על מימון ציבורי לסרטיו, ומתפרנס בעיקר מהוראה ומעבודות קולנוע צדדיות. דפני ליף עדיין גרה בתל אביב - אני חזרתי לפני שבעה חודשים לעפולה, עיר הולדתי, כדי לחסוך כסף למחיה ולהגשים את חלומות הקולנוע שלי. לצערי הגדול, כאן בעפולה, שיח המחאה לא קיים. אנשים עסוקים בעבודתם, בהישרדותם הכלכלית, וכמוני - גם הם לא מרגישים שדפני ליף מייצגת משהו מחייהם.

אני מתנגד לאלימות המשטרתית שחוו פעילי המחאה במהלך הסופ"ש, אך יחד עם זאת לא יכול שלא לחשוב על הסיקור התקשורתי הרחב לו זכה המעצר של ליף. סטטוס בפייסבוק משך את תשומת ליבי: "ליף אכן נעצרה בברוטליות והמשטרה יורה לעצמה ברגל, אבל כמות הצילומים של המעצר שלה מעלים תמיהה לנוכח העובדה שבכל יום אנשים נעצרים בברוטליות על לא עוול בכפם, רק משום שהם לא יהודים". אוסיף לסטטוס שגם אזרחים יהודים רבים נעצרים בשל חזותם הערבית. אני יודע, זה פשוט קורה לי פעם בכמה חודשים.

אתמול בלילה (מוצ"ש) נערכה הפגנה, שמעפולה נראתה רחוקה מאוד. הדיווחים ברשת העידו על אווירת זעם מבורכת ומחוללת שינוי שלא נראתה בקיץ שעבר. אולי הזעם המתפרץ הזה יצליח להביא לידי ביטוי את מצוקות הפריפריה הבוערות באמת. לשם כך, להבנתי, תזדקק המחאה לייצוג הנהגתי שאינו רק לבן.

רפאל בלולו הוא קולנוען, מורה ופעיל חברתי

המחאה מתחדשת - סיקור נרחב | שמולי גייס תרומות מדנקנר | שיחטפו קצת מכות, לא נורא (קרני אלדד) | | התמונות שאסור לשכוח: כך תעשה המשטרה למובילי המחאה החברתית (אור קשתי) | במשטרה מודים: אולי לא נערכנו כראוי | אלימות בחסות המדינה (מאמר המערכת) | לעצור את המשטרה (גדעון לוי) | למה דפני ליף מעוררת בי אנטגוניזם (רפאל בלולו) | נתניהו משתמש בכוח לפני שהמחאה תספיק להתחזק (רותם שטרקמן) |
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו