בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כך הפכו מחאה לא אלימה לטרור

200תגובות

"המדיניות שלנו היא להפעיל כוח כדי להחזיר את השקט", אמר אתמול (ראשון) ראש הממשלה בפתיחת ישיבת הממשלה. וכעת בעברית: "כוח" - כלומר, אלימות לא פרופורציונלית; "שקט" - כלומר, דיכוי התנגדות שמפריעה לנו לשלוט ולעשות מה שבא לנו; "להחזיר" - כלומר, היה שקט, המצב היה תקין, ואנחנו רק רוצים להחזיר אותו לקדמותו. זאת המדיניות שבשמה נשלחו כוחות גדולים ולא-סבירים של פקחים, שוטרים ואנשי יס"מ לפנות באלימות מעט מפגינים שהגיעו למחות מחאה לגיטימית לגמרי בשדרות רוטשילד, ולמחרת בחלקים אחרים של העיר.

במשתמע, ברור שמישהו אחר קילקל את המצב שהיה תקין, ולכן המדיניות "שלנו" היא להפעיל כוח כדי להחזיר את השקט. האזרחית הסבירה בטוחה שגם אם הופעל כוח רב מדי, הרי שקודם היתה אלימות כלפי המשטרה ואולי היא רק השתמשה ביותר מדי כוח בתגובה. אלא שכפי שאפשר לראות בבירור באינספור תמונות, סרטונים ועדויות ברשת, המחאה בשדרות רוטשילד היתה לחלוטין לא-אלימה; מה שהפך אותה לאלימה היה האלימות שהפעילו הפקחים, השוטרים ואנשי היס"מ. במלים פשוטות: הם התחילו. לא מדובר בניחוש. כבר לפני חודש וחצי אמר קצין משטרה לאלון-לי גרין, ממארגני המחאה, "הפעם לא ננהג בכם בכפפות של משי כשם שנהגנו בכם בקיץ שעבר, הפעם תקבלו אגרוף ברזל".

מכאן ברור גם מי הם ה"שלנו" האלה, שזאת המדיניות שלהם: כל מי שמחאה נגד שלטונו מפריעה לו. וככל ששלטונו לגיטימי פחות, כך המחאה מאיימת עליו יותר, והוא מהסס פחות להפעיל אלימות כדי לדכא אותה. בהקשר הזה יפה לראות את זהות האינטרסים בין בנימין נתניהו לכלי התקשורת שבידי בעלי ההון: כל אחד מנסה לדכא את המחאה בכוח שעומד לרשותו. "המשטרה אינה משטרה של הממשלה, היא משטרה של המדינה", אמר המפכ"ל יוחנן דנינו בכנס לשכת עורכי הדין באילת; ובכן, בסוף השבוע האחרון זה ממש לא נראה ככה.

בכלל, אין "שקט" שאפשר "להחזיר" אותו. יש אי-שקט, יש התמרמרות, יש תסכול, יש קריסה, יש מצוקה, יש התעוררות והבנה שגונבים אותנו, מרמים אותנו ומדכאים אותנו. וכתוצאה מכל אלה יש מחאה. זה שנות דור יש בישראל מחאה חברתית, שאינה נענית אלא מדוכאת; מצוקותיה אינן נפתרות. הן רק מצטברות, מעמיקות ומתרחבות. בכל המקרים נשלחה המשטרה ובאלימות הפכה את המחאות לאלימות ואז דיכאה אותן באלימות. כך הופכים גם את דפני ליף, האי-אלימות בהתגלמותה, לטרוריסטית מסוכנת.

האלימות השלטונית מדכאת את המחאה, ובדרך הופכת אותה ללא-לגיטימית בעיני שאר הציבור. וברגע שהיא מוגדרת כאלימה ולא-לגיטימית, הרי שאין בשום אופן טעם להתייחס לתכנים ולדרישות שלה, שהרי ממשלת ישראל לא מדברת עם טרוריסטים ועם מי שהם "לא נחמדים".

אבל גם כשאנחנו נחמדות ונחמדים אפשר לא לספור אותנו. ההיסטוריה של ישראל מלאה במאבקים חברתיים נחמדים שלא צלחו. אפילו על שחרורו של גלעד שליט החליט ראש הממשלה לא בעקבות המאבק הציבורי הגדול, אלא בעקבות השכנוע של רעייתו שרה. גם המחאה הנחמדה של השנה שעברה לא השיגה דבר: דו"ח יונה-ספיבק, שייצא בעוד שבועיים, מפרט כיצד אפילו מסקנות ועדת טרכטנברג - שהוקמה על ידי הממשלה ולא עסקה בשינוי כללי המשחק אלא רק בשיפור המצב במסגרתם - בעצם לא יושמו כלל.

מאיפה הדינמיקה הזאת מוכרת לנו כל כך? אה, מהפלסטינים כמובן: כשהם נאבקים מאבק מזוין אנחנו לא מדברים עם הטרור, כשאין טרור והם מנסים מאבק לא-אלים אין לנו סיבה לדבר אתם, כי יש "שקט". נכון, את המשפט "המדיניות שלנו היא להפעיל כוח כדי להחזיר את השקט" אמר נתניהו לגבי העימות הנוכחי עם חמאס. כמה הולם. הנה, עוד מעט יוחזר השקט ואפשר יהיה להמשיך לא לדבר גם אתנו.

 

Read this article in English: If this seems familiar

המחאה החברתית מתחדשת - סיקור נרחב | שמולי גייס תרומות מדנקנר שיחטפו קצת מכות, לא נורא (קרני אלדד) | | התמונות שאסור לשכוח: כך תעשה המשטרה למובילי המחאה החברתית (אור קשתי) | במשטרה מודים: אולי לא נערכנו כראוי | אלימות בחסות המדינה (מאמר המערכת) | לעצור את המשטרה (גדעון לוי) | למה דפני ליף מעוררת בי אנטגוניזם (רפאל בלולו) | נתניהו משתמש בכוח לפני שהמחאה תספיק להתחזק (רותם שטרקמן) |



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו