סולידריות תוצרת ההתנחלויות

ערן לאור
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים59
ערן לאור

קרני אלדד לא מצרה על אלימות המשטרה נגד מפגיני המחאה החברתית בתל אביב ("הארץ", 24.6). להיפך, זה דווקא עושה לה קצת נעים. אין צורך לשפוט אותה על כך, דווקא משום ששמחה לאיד שכזו – לנוכח אלימות המופעלת מצד שלטון נגד אזרחים - מעידה טוב מספיק על מי שנהנה ממנה.

את אלדד יש לשפוט על פי העיקרון המנחה אותה: אתם, התל אביבים, השמאלנים, המוחים, אנשי התקשורת - איפשהו מתקבל הרושם הלא מפתיע שבעיני אלדד חד הם - לא הרמתם קול צעקה על האלימות בפינוי עמונה, אז אל תצפו מאתנו כעת לחמלה. לא נחטא לאמת אם נזכיר כי אין ציבור שרחוק יותר מסולידריות מאשר המתנחלים, שלא הפגינו ולו פעם אחת תמיכה אקטיבית שנעה מחוץ הקו הירוק פנימה. לא במאהלי רוטשילד בקיץ הקודם, שם הסתיימו ביקורי הנימוסין המאולצים באמירות קונסנסוס רפות עד כדי ניסיון לערער על צדקתה של המחאה כולה, לא ביישובי הדרום המופגזים ולא בפריפריה ברחבי הארץ.

מה שאלדד מציגה הן בעיקר צרות מחשבה ותפישת עולם אגוצנטרית שהולמת את הציבור שבשמו היא טוענת. מבחינתה, היסטוריית האלימות המשטרתית החלה בפברואר 2006, עם פינוי עמונה וצצה מחדש רק עם פינוי מאחזים אחרים. משזו לא זוכה לגינוי המתבקש - אלדד חשה מחוסנת מוסרית מפני הצורך להביע מחאה כשציבור אחר נפגע מאותה אלימות במדים.

אלא שלצערנו האלימות המשטרתית היתה לפני עמונה וגם לפני מוצאי שבת האחרונה. היא הופעלה נגד סטודנטים מפגינים, אוהדי כדורגל, תושבי אל עראקיב הבדווים או סתם אזרחים ש"באו לא טוב בעין" לשוטרים. זוהי אלימות חסרת רחמים, בדרך כלל גם חסרת תגי שם וכמעט תמיד חסרת תוצאות משמעתיות או פליליות נגד השוטרים המכים.

אפשר לברר עם אלדד היכן היתה אז, אחרי כל אותם מקרים, אך תהיה זו אותה התעסקות קטנונית שבה היא חוטאת בעצמה. במקום זאת יש לדרוש שאם כבר מחפשים במשטרה לרוצץ ראשים, שיהיה זה ראשה של תופעת אלימות השוטרים, שמראה את פניה המכוערות שוב ושוב. ובכל פעם נגד מישהו אחר, לידיעת קרני אלדד.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ