בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מציאות מדאיגה של אונס שיתופי

31תגובות

בסרט "ימי הזהר", על ימיה כחשפנית בניו יורק, חושפת זהר וגנר אירוע מצמרר מעברה: בהיותה בת 18 נאנסה על ידי גינקולוג. בעקבות החשיפה הקולנועית החליטה וגנר בצעד אמיץ גם להגיש תלונה כנגד אותו גינקולוג, ובמקביל פירסמה כתבה ב"עכבר העיר" המתארת את השתלשלות העניינים, כולל תיאור מפורט של מעשה האונס לפני עשרים שנה.

אין ספק, התלונה במקומה, וייתכן שגם ההחלטה לשתף אותנו בתהליך שהביא לתלונה במקומה. פמיניסטיות ודאי יאמרו שוגנר עשתה שירות ציבורי ענק לכל הנשים באשר הן ונתנה להן את האומץ לעשות את אותו הדבר. לעומת זאת, התיאור הפורנוגרפי של האונס לא פמיניסטי, לא נחוץ ואפילו מטריד. לא ברור מדוע החליטה וגנר לאנוס את עצמה לעינינו מחדש. לא ברור, אך גם לא מפתיע.

עידן ה"שארינג" העלה את ה"אני" על כס מלכות. כל אירוע בחיינו, מחשבה, התערטלות ועכשיו גם אונס מותרים בשיתוף. ה"שארינג" הוא מציאות קיימת שממזמזת לרובנו את האגו והולכת יד ביד עם הרצון האנושי הנרקיסיסטי בפרסום. הבעיה היא שבמקרה של אונס, ההחלטה האישית של וגנר לתאר אותו משקפת מציאות מדאיגה שבה אנו, הקהל, מקבלים היתר לאנוס מחדש גם קורבנות אחרים בזירה הציבורית, גם אם הם אינם רוצים בכך. אנחנו כבר מזמן מרגישים שמותר וגם "צריך" לספר לנו את כל הפרטים המלוכלכים על מקרי אונס וזוועות אחרות. הרי אם לא הכל נחשף לעינינו אנחנו מרגישים מרומים, גם אם התיאור הגורף הופך אותנו למעשה לחלק אקטיבי במעגל האימה.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב המאמרים ישירות לפייסבוק שלכם

גם במקרה אונס הנערה בת ה-17 בגן העיר לפני כחודש קיבלנו מנה גדושה של תיאורים בתקשורת. כאשר הודלף השבוע בטעות כתב האישום של אותו מקרה מזוויע, ומצא דרכו לידי הציבור, הזעזוע היה גדול. "בושה", צעקו האנשים, "איפה הפרטיות". האבסורד כמובן הוא שאותה נערה מסכנה כבר נאנסה כל כך הרבה פעמים בתקשורת, שעוד דיווח פחות דיווח, זה כבר ממש לא משנה. אנחנו יודעים איך הותקפה, עד כמה הותקפה, כמה זמן זה נמשך, ואפילו מה היא ובן זוגה עשו בחניון לפני שהותקפו.

תפקידה של התקשורת הוא אמנם לדווח, אבל עושה רושם שהמרחק בין עיתונות לרכילות מעולם לא היה קטן כל כך. זוהי אחריות של כולנו, אזרחים, עיתונאים וגם קורבנות, להבדיל בין טפל לעיקר ובעיקר לזכור שייצור כותרות בא עם המון אחריות. תיאור פרטי אונס אינו מתריע או מיידע אלא רק מעצים את זוועת החוויה. אין בתיאור פורנוגרפי שום דבר בעל ערך, וגם שום דבר פמיניסטי. ההפך הוא הנכון - במקרה של אונס ה"שארינג" הציבורי הוא שידור חוזר של התקיפה האלימה עצמה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו