הומואים בישראל הסובייטית

דימיטרי שומסקי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים67
דימיטרי שומסקי

האם אנדרי פשניצ'ניקוב - החייל המשוחרר המתנגד לשעבוד הלאומי של הפלסטינים, שאותו הוא מגדיר באורח מוטעה ומטעה כ"ציונות" - הוא הומו, ואם כן, האם פרט זה רלוונטי להארת הרקע לדעותיו הפוליטיות? נראה שבאמצעי התקשורת הרוסיים-הישראליים סבורים שכן. אחרת קשה להסביר, למשל, את כותרת הידיעה המוקדשת לפשניצ'ניקוב באתר החדשות הרוסי-הישראלי המרכזי "איזרוס": "הומוסקסואל 'רוסי' נאבק בציונות ותוקף את החיילים" (17.6).

בלא קשר למידת מהימנותו של המידע על נטיותיו המיניות של ה"רוסי" הפרו-פלסטיני (הידיעה מסתמכת על עמוד הפייסבוק של פשניצ'ניקוב), הרי שעצם הקישור המרומז בידיעה בין שייכות לקהילה ההומו-לסבית להזדהות עם העמדה הפלסטינית משקף נאמנה מגמה בולטת למדי בשיח התקשורתי הרוסי-הישראלי: הבחירה ביחסים החד-מיניים והתמיכה בדרישות הלאומיות הפלסטיניות מוצגות בו לעתים קרובות כצמד של סטיות מן הנורמה החברתית והלאומית בהתאמה, מין תאומות סיאמיות הכרוכות זו בזו בלא הפרד.

חוגגים שנה לזירה הדו לשונית של הארץ

למותר לציין, כי קסנופוביה והומופוביה חוברות זו לזו לא אחת בחברות רבות. ואולם בחבר המדינות, וכן בפזורות הפוסט-סובייטיות ברחבי העולם כולל זו שבישראל, מתקיימים, מסיבות היסטוריות וסוציולוגיות ייחודיות, תנאים התורמים במיוחד להידוקו של חיבור זה.

על פי התפישה החברתית והחינוכית המעוותת שבה החזיק המשטר הקומוניסטי בברית המועצות, השוויון והצדק בחברה האנושית מותנים בקיומו של דמיון מרבי בדפוסי הקיום היומיומי בין היחידים, יהא זה בתחומי האופנה, תרבות הפנאי, או חיי המשפחה והאישות. המלל היומיומי הבלתי פוסק בזכות השוויון החברתי והלאומי לווה אפוא דרך קבע בדיכוי חירויות הפרט בשלל תחומים ודרכים. בפרט ובמובהק - בתחום חירותו של הפרט לקיים את חיי הזוגיות שלו על פי נטייתו המינית, ובדרך של אכיפה שיטתית של סעיף 121 בקובץ החוקים הפליליים, שהגדיר את ההומוסקסואליות כעבירה פלילית.

בעוד שהמטרה המוצהרת של המשטר - השוויון החברתי והלאומי בין אזרחי המדינה - מעולם לא הושגה בברית המועצות, הרי שאמצעי דיכוי החירות האישית שהופעלו להשגתה הצליחו, באורח אירוני, למעלה מן המשוער. האדם הסובייטי מן השורה, על אף היותו תוצר המהפכה, נודע בחיבה עמוקה לקונפורמיות ובחשדנות עמוקה לא פחות ביחס לגישות פלורליסטיות לאורח החיים של היחיד.

לכך היו שתי השלכות בעלות השפעה מתמשכת על תודעתם של רבים במרחב הפוסט-סובייטי: עלייתה של ציניות עמוקה כלפי הערכים של שוויון וצדק ביחסים בין קבוצות אנושיות, שנתפשים כהזיה תמהונית אוטופית מסוכנת; והשתרשות העוינות כלפי גילויים "מופקרים" במיוחד של חירויות הפרט, כגון היחסים החד-מיניים. לעתים, שתי תפישות אלה מתכתבות זו עם זו בדרכים שונות ומשונות, כמו בתקשורת הרוסית-הישראלית, כאשר ההתנגדות לדיכוי הפלסטינים נתפשת כקשורה ל"השקפות מיניות לא-מסורתיות", וכן להיפך.

אין לדעת עד מתי ההתנגדות לשוויון זכויות לאומיות בין יהודים לפלסטינים וההומופוביה ימשיכו להזין זו את זו בשיח הרוסי-הישראלי. ואולם, מה שברור מעל לכל ספק הוא, שככל שיעמיקו בחברה הישראלית תהליכי ההתפרקות לקהילות-תרבות ייחודיות וממוסדות, דוגמת מה שמוכר לנו כ"קהילה הרוסית" בישראל, כן יילכו ויתמידו תופעות אלה בקרב יוצאי ברית המועצות לשעבר. שכן, הן שלילת זכויות ה"אחר" הפלסטיני והן הרתיעה מן הקהילה ההומו-לסבית, המאפיינות חלקים ניכרים של ציבור דוברי הרוסית בישראל, ניזונות במובהק מן המטען התרבותי הפוסט-סובייטי, המשתמר לו להפליא בתנאים של התפרקות הישראליות.

תגיות:

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ