בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הדמוקרטיה שאוהבת מחאה מאולפת

174תגובות

הלב יוצא אל מצקצקי הלשונות בישראל; עוברים עליהם ימים לא קלים. מפגיני המחאה שברו שמשה של בנק, וגל מתחסד של תלונה ותוכחה שטף את הציבור. המפגינים גם חסמו את התנועה בכביש, אוי לעיניים שכך רואות, וכבר כמעט כולם נגדם.

לרגע נדיר אחד נהפכה המחאה ללא נחמדה, כפי שהיתה צריכה להיהפך מזמן, וכבר הכל מתגוללים עליה, מקיר אל קיר כמעט. פויה, ילדים, ככה לא מתנהגים, איך אתם לא מתביישים. כותרות עיתונים, אינטרסנטים ועוינים, זעקו: "הקו האדום נחצה" ו"המחאה איבדה שליטה", אישי ציבור משמאל ומימין הביעו "זעזוע". זהירות, "אנרכיסטים".

המבוגרים-האחראים קראו את המחאה לסדר, שאם לא כן תבוא על עונשה. כי זהו סדר העניינים בדמוקרטיה הישראלית: היא אולי אוהבת את המחאה, אבל רק כשהיא מאולפת, מתקהלת בנימוס, רצוי עם שלמה ארצי, לא בין שתיים לארבע, לא במרכז העיר, לא לדרוך על הדשא, לא ללכלך, לא לשבור ולא להפריע כמובן את מנוחת השכנים. הפגנות "חוקיות" בלבד, עם רשיון מהמשטרה, הרוצה לדעת מראש מה התוכניות, רק במקומות שראש העיר מרשה והמפכ"ל מתיר. שאם לא כן, אבא חולדאי ואמא דנינו עוד עלולים לכעוס, וזה עלול להיות הסוף (למחאה).

בדיוק לכן נכשלה מחאת הקיץ שעבר: היא היתה נחמדה. היא אכלה בפה סגור, בסכין ובמזלג, בלי לשים ידיים על השולחן, כמו שההורים אוהבים. זאת, כמובן, איננה מחאה, זאת פנטזיית קיץ, קיץ אחד של אושר. גם היחס אליה, כל עוד נותרה נחמדה, לא הצביע על שום תודעה אזרחית ודמוקרטית. ישראל אהבה אותה כי באמצעותה היא גם הציגה את פניה היפות: עולם ומלואו עקב בהתפעלות אחרי אוהלי רוטשילד, והישראלים שוב הרגישו כה טוב עם עצמם, מעורבים שכמותם.

התעמולה הישראלית ידעה, כמו שידעה ביחס להומואים, להשתמש במחאה החברתית לצרכיה: הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, גם אם מתחת למעטה המתעתע המציאות שונה בתכלית. אבל ברגע ש"המחאה" - הבה נכניס את מחאת הקיץ הקודם למרכאות - שברה את הכללים שקבעה המדינה-האם, באה התגובה: אלימות משטרתית חסרת פרופורציה, גינויים והוקעות. כל כך הרבה קווים אדומים נחצים כאן, והקצף יצא על ניתוץ זגוגית הבנק. לא ציד אדם מחפיר ברחובות ולא המעצרים המינהליים, לא שגרת אלימות השוטרים ולא משטר האפרטהייד בשטחים, לא הוצאת עשרות מיליוני שקל על מגורים חלופיים שערורייתיים למי שהתגוררו על אדמה גנובה, ולא ההסתה הגזענית נגד כל אחר בחברה. אלה לא חצו שום קו אדום, רק דפני ליף.

ישראל, המראה סובלנות למחאות אחרות, נחמדות פחות, איבדה לפתע את סובלנותה. הפגנות חרדים, השתוללות אוהדי כדורגל ופרעות המתנחלים, אלימות לאין שיעור יותר, לא חצו שום קו אדום - עובדה, שרק מעטים נעצרו ועוד פחות נענשו בעקבותיהן. אבל כשהמוחים החברתיים שוברים את הכלים לרגע, מיד מכות ומעצרים המוניים, כאלה שגם בית המשפט קבע שהיו לא חוקיים, וגם זה לא נחשב לחציית קו אדום.

לא בכדי: בניגוד לגילויי המחאה של קבוצות אחרות בחברה, המחאה החברתית מבקשת לערער על הסדר הקיים. את זה בדיוק ההורים לא אוהבים. החרדים, אוהדי הכדורגל והמתנחלים מבקשים לשמר דווקא את הסדר הקיים, זה שבמסגרתו מתקיימות הכפייה הדתית, מגרשי הכדורגל האלימים ומשטר הכיבוש האכזרי. את זה יכולים החברה והממסד לסבול, רק לא שינוי.

המחאה מוכרחה עכשיו להחליט לאן פניה. האם תמשיך לשחק על פי הכללים שהממסד מכתיב לה, מאהל נידח בירכתי תחנת רכבת ועצרות זמר בכיכר, או שזעמה ונחישותה חזקים דיים כדי להגיד לממסד: שוברים את הכלים ולא משחקים. האופציה הראשונה תבטיח עוד קיץ ענוג אחד לכולם; רק השנייה עשויה לחולל שינוי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו