בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תפקידם האמיתי של מנהיגי המחאה

200תגובות

המחאה החברתית הגדולה של קיץ 2011 היתה תופעה פלאית כמעט. היא היתה עוצמתית ותרבותית, תקיפה ומאופקת, מהפכנית ומאחדת. באופן שכמעט איננו נתפש, ביולי שעבר התקוממו מאות אלפי ישראלים נגד הסדר הכלכלי-החברתי הקיים, בלא אלימות ובלא פלגנות. באופן שאיננו מובן עדיין, העם בישראל קם והעם דרש והעם הגדיר את עצמו הגדרה מחודשת. התביעה לצדק חברתי היתה בן לילה לתביעה מוסכמת ונחרצת.

תחושת הסולידריות היתה לתחושה סוחפת. אוהלים בשדרות, רבבות בכיכרות ושיח ציבורי חדש העלו נחשול-דורש-שינוי, ששום כוח ממסדי לא היה יכול לעמוד בדרכו.

שנה אחר כך, יש טעם של אפר בפה. לא מפתיע. שהרי בסופו של דבר, למחאה הגדולה של 2011 היו שלוש תוצאות פוליטיות ממשיות: היא שיחררה את גלעד שליט, מוטטה את קדימה והפכה את ביבי למלך ישראל.

למחאה החברתית היתה גם תוצאה כלכלית רבת חשיבות: הואיל וגרמה למשבר חמור בענף הפרסום, היא הביאה את התקשורת הישראלית אל סף קריסה. החוק של תוצאות-בלתי-מתוכננות פעל על המחאה באופן אכזרי במיוחד. לא את ממשלת נתניהו הפילה דפני ליף, אלא את ציפי לבני. לא את הבנקים עירערה סתיו שפיר, אלא את העיתונים והערוצים שתמכו בה. אף שההמונים צרו על הבסטיליה של המשטר הישן, הבסטיליה עדיין עומדת. במובנים מסוימים, הבסטיליה חזקה משהיתה.

מכאן התסכול והזעם. שנה אחת בלבד אחרי שהתרחשו, קשה להאמין שהאירועים של שדרות רוטשילד אכן התרחשו. קשה להאמין, שהקיץ המופלא של האוהלים בשדרות והרבבות בכיכרות לא היה חלום ליל קיץ. הפער בין הציפיות שהתעוררו לבין המציאות שעודנה שוררת גורם לאכזבה ולמרירות ולהתקפים של אלימות.

נכון: האטימות של עיריית תל אביב והברוטליות של משטרת ישראל תרמו את חלקן להתלקחות. אבל ביסוד האירועים הקשים של מחאה 2012 עומדת התחושה המתסכלת, שמחאה 2011 היתה לשווא. המרי הגדול והמרשים היה כלא היה.

התחושה הקשה הזאת אינה מוצדקת. המחאה מלכתחילה לא באה לחולל שינוי פוליטי מיידי. היא לא נועדה להחליף ממשלה אחת בממשלה אחרת. במובן מסוים, המחאה היתה הרבה יותר שאפתנית: היא באה לחולל בישראל מהפכה תודעתית ומושגית.

המהפכה הזאת אכן התרחשה, והמהפכה הזאת עודנה בתוקף. סדר היום הסוציאל-דמוקרטי הוא היום סדר יום מוביל ומשפיע כפי שלא היה זה 30 שנה. מנהיגה סוציאל-דמוקרטית אמיתית עומדת שוב בראש מפלגת העבודה, שחזרה להיות מפלגה חברתית ערכית.

ואולם כדי להפוך את השינוי התודעתי-המושגי לשינוי ממשי נדרש תהליך ארוך ועמוק. תהליכים של שינוי חברתי אינם מבשילים בתוך יום ואינם מניבים פרי בתוך שנה. הם כרוכים בחלחול אטי של רעיונות מהזירה הציבורית אל המערכת הפוליטית. הם מחייבים תרגום של כמיהות וחלומות לתוכניות עבודה. הם אינם עניין לאצנים קצרי נשימה, אלא לרצי מרתון.

בתחילת הקיץ הזה תפקיד מובילי המחאה אינו לנסות לשחזר את ההצלחה החד פעמית של הקיץ הקודם. תפקידם גם אינו להוביל המון שונא ברחובות זועמים. תחת זאת, על מנהיגי המחאה להעביר כעת את המחאה מהשדרות אל המפלגות ומהכיכרות אל משרדי הממשלה. עליהם להבטיח, שבבחירות הבאות תהיה המחאה לכוח פוליטי משמעותי המסוגל לעשות מעשה פוליטי משמעותי. יש רק דרך אחת להבטיח שהמרי הגדול של 2011 יהפוך למהפכה של ממש. כבר היום יש לעשות את כל הנדרש כדי שבמרכז הכנסת הבאה יעמוד גוש סוציאל-דמוקרטי גדול, איכותי ואחראי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו