בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אגדה שנגמרת רע

באי הבודד שאליו נסחפנו המצאנו חוקים שמטיבים עמנו ומגבילים את זולתנו. הקמנו חברה חלשה שמקדשת את הכוח ולעגנו לעולם. פחדנו רק מהמפלצת, שאותה האשמנו בכל צרותינו

16תגובות

הים סביבנו שרץ כרישים, ושום ספינה לא נראתה באופק. ניצלנו. היינו מותשים אבל בגדינו היו יבשים והמדורה הפיצה חום נעים. ואין פה שום מבוגרים בכלל? שאל חזרזיר. לא, השיב רלף, רק אנחנו פה, לבדנו. לאט לאט הסתדרנו. תפקידים חולקו ומשימות הוטלו. על הגבעות בנינו שיכונים ואת העמקים הלבשנו בשלמת בטון ומלט. בנינו אי לתפארת. לפעמים נראו ספינות באופק אבל הנחנו להן לעבור, כל כך נעים היה לנו בבדידות הזאת. "עד שיבואו לחלץ אותנו", אמר רלף, "נוכל לבלות פה בנעימים".

בילינו בנעימים. התגעגענו קצת לחברת בני אדם אבל ספינות כבר לא עברו ומטוסים לא אותתו. שכחנו איך מתנהגים שם, בעולם. ניקינו את האי ממי שלא דמה לנו. קודם כל נפטרנו מהילידים שהיו בו לפנינו ("אנחנו החזקים", צעק ג'ק). אחר כך צדנו את כהי העור והכינו ביפי הנפש ("אנחנו יוצאים לציד", צעק שוב ג'ק).

המצאנו חוקים שמטיבים עמנו ומגבילים את זולתנו. הקמנו חברה שהיתה חלשה, אבל קידשה את הכוח. החזקים רמסו את החלשים, אבל הכוהנים שמו בפי אלוהינו מלים שיצדיקו את העוול. לא פחדנו מכלום, רק מהמפלצת שכל חיינו הזהירו אותנו מפניה. "למפלצת יש מלתעות גדולות ועיניים שחורות", הזהיר רלף. המפלצת החליפה זהויות, לא השאירה עקבות והיתה אשמה בכל צרותינו בעבר ובעתיד. מגוחך היה לחשוב שאפשר לצוד אותה, אמר רלף. אף אחד מלבדו לא ראה אותה, אבל אם נציית לו הוא יגן עלינו מפניה.

עברו שנים. למפלצת התרגלנו והים כבר לא סגר עלינו. קראנו ספרים וראינו סרטים. הטלוויזיה והאינטרנט פתחו בעבורנו את העולם הגדול. אנחנו נפתחנו בפניו ושמעם של חוקינו הגיעה עד אליו. העולם לא אהב אותנו ואת חוקינו ואילו אנחנו לעגנו לו ולתמימותו, צחקנו להגינות, לנימוס ולחריצות שלו. הם היו שונים כל כך מהערמומיות הפרועה, הבוטה והעצלה שלנו. אבל בסתר לבנו התגעגענו. הגעגועים לעולם מתוקן נמסכו בדמנו עם דמם של אבותינו שבאו לאי מהעולם הגדול.

: טלויזיה

הגעגוע רתח בעורקינו ולא הניח לנו, הגעגוע דחף אותנו לעולם הגדול. שוטטנו בו, מוזרים ולא שייכים, כמעט מצורעים. במקומות היפים שאליהם התגעגענו הביטו בנו בחשד. לפעמים היה נדמה לנו שריח רע עולה מאתנו. כשהזמינו אותנו, עשו זאת בפנים חמוצות. תמיד הושבנו בסמוך לשירותים. העמדנו פנים אדישות, אבל חרקנו שן ולעגנו.

ידענו שהלעג שלנו הוא לעגם של הדחויים, לעגם של מי שלא הוזמנו למסיבה ומכריזים שממילא לא היו באים. לעגנו לעולם וליושביו, אבל בסתר לבנו רצינו באהבתם, רצינו להיות כמותם, או לפחות להיראות כמותם. רצינו לשיר כמותם, לרוץ כמותם ולבעוט כמותם. אבל הם זריזים, מהירים ומדויקים ואנחנו מגושמים אטיים ופרועים. התפארנו בצבא ובהיי-טק, אבל בסתר חלמנו על האירוויזיון ועל אליפות אירופה. שכנענו את עצמנו שאנחנו אירופים. מי בכלל זוכר שאנחנו מאסיה.

אני עצמי אסיאתי גמור. בן למי שניצל מהספינה הטרופה. השלמתי עם החיים באי. התרגלתי לקריצות שמלוות מעשים אפלים, התרגלתי להאמין שהמפלצת אשמה בכל: בעושק עניים, בהעשרת גבירים ובדיכוי אומללים. התרגלתי לשמוח שמציקים לאחרים ולי מניחים.

כשמניחים לי אני רץ לטלוויזיה. אני מתפתה אז לחשוב שככה אני מחובר לעולם שמעבר לים. האשליה משככת קצת את כאב הגעגוע, אבל הוא עדיין מקפיץ אותי. למרות קומתי הנמוכה ורגלי הכבדות, אני קופץ. אני נוגח כפי שלא נגחתי מימי, אני בועט באוויר, אני מחליף הרכבים ונוזף במאמנים. הכורסה שלי כמעט מתמוטטת מעוצמת התנופה. גופי יושב מול הטלוויזיה אבל רוחי מחלקת פסים לחלוצים ברחבה. לבי הולם בקצב אחד עם מיליונים בעולם הגדול, שאביגדור ליברמן, שאול מופז ואלי ישי כבר אינם חלק ממנו.

מול הטלוויזיה אני אזרח למופת. המנהיגים אוהבים אותי ככה, שרוע בכורסה. לו יכלו היו מלטפים אותי על ראשי. הם מניחים לי ואני להם. אני בשלי והם בשלהם. אני מתחבר לעולם הגדול והם מתעסקים בעולמנו המקומי. בתזוזה קלה של אצבע על השלט אני יכול לראות מה הם עושים, אבל מי רוצה לראות שוטרים מכים צעירים ופוליטיקאים לועגים לשופטים?

בחוץ אומר השבט את דברו ורוקד את ריקוד הציידים האלימים. אני לא שומע ולא רוקד. אני תומך במחאה בתנאי שלא תיפול על חצי הגמר. בינתיים אני מפליג בכורסה שלי אל העולם הגדול, המבט שלי ממוקד במסך והאוזניים אטומות. אני לא רוצה לדעת שבחוץ מרביצים, "לא! לא היה נבדל", אני מוחה חלושות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו