בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המחאה מתה, תחי האנרכיה

85תגובות

בתום שנה למחאה החברתית אפשר לסכם, שהיא השיגה הישגים שקשה להפריז בחשיבותם. מאז הוגש דו"ח ועדת טרכטנברג מתרחש תהליך, שכבר החל להשפיע על מחירי הדיור. גם תחילה של רפורמות במימון החינוך בגיל הרך עומדת להתממש בתחילת שנת הלימודים הבאה. במחירי המזון התחוללו התפתחויות, וטרם נאמרה המלה האחרונה לטובת הצרכנים.

הדו"ח, תוצאת המחאה, ממשיך להתוות - למרות הנפתולים - את הדרך. הישגים חסרי תקדים לתנועת מחאה על-מפלגתית (רק הישג תנועת המחאה העממית אחרי מלחמת יום הכיפורים - הפלת ממשלת גולדה מאיר - יכול, אולי, להידמות ולהשתוות).

מהפכה, כפי שייחלו לה רבים, שאף נתנו בה סימנים של תנועה אוטופית המבטאת זרמים עמוקים של התחדשות - לא התחוללה. בשעה שרוב התומכים משתייכים למעמד הביניים ניתן להגיע לכל היותר לתיקונים מבניים. בורגנות זעירה, שעיקר מטרתה הוזלת הדיור, החינוך ומצרכי היסוד, אינה מייצרת מהפכות.

ואכן, מניפי דגל "העם דורש צדק חברתי", אף ששאפו ליותר, יכולים לזקוף לזכותם תיקונים מבניים לא מעטים שכבר הושגו ואחרים שבדרך. אף על פי שאחדים מהבולטים שבהם באו מהאגף הרדיקלי, הם היו בוגרים דיים כדי להכיל את כלל הדעות והמשתתפים ולא להוביל את המחאה תחת סיסמאות מהפכניות כביכול, שפשטו רגל - ועתה פושטות יד - באירופה. והם לא שעו להדרכת מוריהם הרוחניים מהאקדמיה ומהשמאל הקיצוני לצבוע את המחאה באדום וגם בצבעי אש"ף. הם הבינו, שבכך תיהפך המחאה לבלתי רלוונטית.

ההתפרעויות האלימות במוצאי השבת שעברה הפכו את הקערה על פיה וגרמו נזק בל ישוער. ייתכן שאף הביאו את הקץ על המחאה כתופעת המונים. יימצאו אמנם מאות (שהתקשורת תנפח את מספרם לאלפים), שיתמידו להפגין למען התפישה הרדיקלית של הצדק החברתי, אך רוב תומכי המחאה - אנשי מעמד הביניים שאשתקד התנערו מרבצם - ידירו מעתה את רגליהם. עימותים עם המשטרה אינם חלק מהאג'נדה החברתית-הפוליטית שלהם. בוודאי לא ניפוץ חלונות ראווה ופגיעה ברכוש ציבורי או פרטי.

גם בימים הקשים של הצנע, בתחילת שנות ה-50, לא היה בישראל רעב אמיתי, או מצוקות חברתיות שהדרך היחידה לפתור אותן היתה אלימות. התפרצויות על רקע עדתי, יותר מכלכלי, הן שגרמו לאירועים האלימים בוואדי סאליב בחיפה. מנין אפוא המוטיווציה היום לשימוש באלימות בנושאים חברתיים? גם אם היא מבטאת מצוקות אמיתיות - ויש ספק בכך - האם לא ניתן לפותרן בלי אלימות? שהרי האלימות, אם תימשך, רק תחליש את המומנטום שנוצר בקיץ שעבר והניב עד עתה פירות לא מעטים.

אך גם בלא האלימות, המחאה מאבדת מומנטום. אלה שהגיעו לכיכרות אשתקד חשים שהושג לא מעט. הם מאמינים, שבהמשך ניתן לדרוש - ולהשיג - הסטת תקציבים ממטרות סקטורליות למטרות שכלל הציבור ייהנה מהן. הם מתנגדים, עם זאת, לדרישות להנהיג כלכלה "חברתית" פזרנית וחסרת אחריות. אירופה לא תיחלץ למעננו כפי שנחלצה למען יוון, ספרד או אירלנד. גם לא גרמניה. די לה במימון הצוללות. את זאת מבינים רוב המוחים מאשתקד. את זאת אין מבינים מנפצי החלונות בתל אביב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו