בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בין אמא שלי לסמי מיכאל

218תגובות

עיניהם של היושבים בקהל בוודאי נקרעו לרווחה. אגרופיהם נקפצו. מפעם לפעם הנידו בראשיהם בשלילה למשמע הדברים, מחליפים ביניהם מבטים תמהים. "התרבות בישראל מורעלת לא פחות מהזרמים הקיצוניים באיסלאם", הדהדו דבריו של הסופר סמי מיכאל בכנס הבינלאומי בנושא לימודי ישראל, שהתקיים באוניברסיטת חיפה השבוע, "השמאל המשיך במדיניות הגזענית עד התאבדותו והפיכתו לכת אליטיסטית בחברה הישראלית".

אחר כך הגיעו תגובות מעורבות. המתנגדים טענו לנאום אנטי ישראלי, גזעני ורווי שנאה. "הדברים שלו היו מתנשאים והם הביכו וקוממו אותי", התאוננה חוקרת הספרות פרופ' ניצה בן-דב בפני כתבת "הארץ" רויטל חובל, "כל השנים הוא קיבל כל כך הרבה כיבודים ועדיין מרגיש מקופח". מנגד, המפוכחים משכו בכתפיהם ועטו על פניהם הבעה אדישה, אולי מרירה, כנראה מגחכת לנוכח הסומים. "הקהל היה מורכב מאשכנזים חילונים וקשה להם מאוד עם הנושא", פסק הסוציולוג פרופ' סמי סמוחה לאחר הכנס, "מכיוון שלא מדברים על זה אפילו שיש גזענות, והרבה מהם חושבים שאין".

אמא שלי דווקא סבורה שיש. כבר בילדותי עשתה לה הרגל להטיף לי שבתור תימנייה איאלץ להוכיח את עצמי יותר. תמיד כשאמרה לי את זה כעסתי עליה. "היום זה לא ככה", נהגתי להתווכח אתה אז, "אצלנו בבית הספר אף אחד לא מדבר על זה". "אני יודעת שאת יפת נפש", היתה משיבה לי בלעג, "אבל את תראי בעצמך שזה יקרה. בשורה התחתונה אף אחד לא אוהב או מעריך את עדות המזרח. סיפרתי לך מה הייתי צריכה לעשות כדי להגיע למה שאני היום?"

כן, היא סיפרה לי אין ספור פעמים איך למדה בלילות כדי להיות ראש למצטיינים, עבדה בשעות לא אנושיות, חסכה אגורה לאגורה, התמודדה עם יחס משפיל על רקע מוצאה המזרחי ונלחמה על זכותה למעמד ולכבוד. אבל אפילו לנוכח סיפוריה, הייתי בטוחה שאצלי זה אחרת. גם כשנתקלתי פה ושם ב"שחורה" שמולמלה מתחת לשפם של מישהו או מישהי בבית הספר, באוניברסיטה ובעבודה - לא ייחסתי לכך חשיבות. בלתי אפשרי שלא יהיה אף לא פרי אחד רקוב בארגז שלם. אז נכון, כנערה אהבתי לדמיין את עצמי עם עור בהיר ושיער צהוב, אבל זה נבע מהעובדה שפשוט חשבתי שזה יותר יפה להיות בלונדינית. מעולם לא עשיתי זאת משום שחשבתי שלבן יותר טוב משחור ושככה יהיה לי יותר קל בחיים.

לפרקים נדמה היה שאני מוכיחה לאמא שטעתה. ללא מאמץ מיוחד סיימתי בהצטיינות את בית הספר הריאלי העברי בחיפה, ואחר כך תואר ראשון ושני באוניברסיטה (לאמא שלי היה חשוב שזו תהיה אוניברסיטה ולא מכללה, "כי גם ככה את מתחילה בנקודה נמוכה יחסית לאחרים"). בתום לימודי הגשמתי חלום והפכתי לעיתונאית. אף על פי שבמסלול המקצועי ראשי לא נחבט בשום תקרת זכוכית, תמיד הרגשתי צורך לפרט את רשימת ההישגים שלי, כשם שעשיתי ממש עכשיו. כשהייתי עוצרת לנשום, צפיתי בהנאה בהנהון ההערכה של העומד מולי וחשבתי לעצמי: הבסתי את השיטה. ולא עצרתי רגע לחשוב, שבכך למעשה אני מודה בפני עצמי שהשיטה קיימת.

והשיטה קיימת. והיא מתנהלת מעצמה ומסרבת לדעוך, לא משנה כמה ננסה לעצום את העיניים. הפעם המשמעותית הראשונה שנתקלתי בה היתה בעקבות כתבת צבע שהכנתי על צמד שדרניות שהגישו תוכנית בשם "הבלונדיניות" בתחנת רדיו חיפאית, שגררה כמעט שעתיים של השמצות גזעניות ומיניות כלפי מעל גלי האתר. זאת היתה הצלקת הרצינית הראשונה בנפש יפת הנפש שלי.

אחר כך באו שריטות קטנות, שלכאורה לא הותירו סימן: מעצבת התכשיטים שפלטה "מוזר" כשראתה את השרשרת שבחרתי לחתונה שלי עצמי, וכששאלתי אותה מה מוזר ענתה, "את תימנייה, נכון? תימנים בדרך כלל קמצנים"; חברים שבהיסח הדעת קובעים שהתימנים הם בעצם ערבים, וערבים זה הרי התחתית של התחתית, אולי אפילו יותר מהסודנים; איש ביטחון שעולה לבדוק את האוטובוס בכניסה לאוניברסיטה, ומבקש רק ממני תעודה זהות; ועוד ועוד. ברשימה הזאת אני קצת פחות מתגאה.

גם אם גילוייה המקצועיים, המעמדיים והמוסדיים אכן פוחתים עם השנים, השיטה פועמת בשיח היום-יומי, משומרת על ידי כולנו. בחודשים האחרונים, מאז הצטרפתי לפייסבוק, השיח זועק חזק מאי פעם מעל גבי הצג. כולם שונאים מישהו, כולם מתנשאים מעל מישהו, והבדיחות זורמות על המרוקאים, והרומנים, והתימנים, והפרסים, והרוסיות.

אני לא יודעת איך זה קרה, אבל לפני שלוש שנים וחצי נולדה לי ילדה בלונדינית. שיערה הבהיר אולי לא יקל על חייה, אך למרות זאת מקננת בי הקלה מפוכחת, קצת עצובה, שלפחות בתחום הזה הנפש שלה בטוחה והבנה שאמא שלי (שוב) צדקה.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו