בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לצאת לרחוב, בשביל אבא

317תגובות

אבא שלי היה ילד טוב ירושלים, משכונת בית הכרם. לא היה חנון רך ממנו: משקפיים עבים וחיוך רחב, מבוהל, נלכד לרגע בעדשת מצלמה אלמונית ובידו שתיל קטן, בדרך לנטיעות ט"ו בשבט בגן הילדים. אבא שלי צעד ברגל מבית הספר להר הרצל בכל יום זיכרון, ובערב צפה על המרפסת בזיקוקין די נור שנורו מאותו הר, מנופף בדגל קטן ורץ לרקוד לצלילי אקורדיון עם החברים מהכיתה. אבא שלי ישב במקלט עם ילדי השכנים במלחמת ששת הימים כשיחיאל וולץ, השכן, שבמלחמת השחרור נפל בשבי הירדנים שכבשו את הרובע היהודי, פרץ פנימה וצעק שהכותל המערבי שוחרר. "ואז הוא חיבק אותנו ואמר שאנחנו מזכירים לו את הילדים של הרובע", סיפר לי אבא 45 שנים אחר כך, בסנטר רועד ועיניים לחות. הבכי לא היה זר לו: אבא שלי בכה מכל דבר שעורר בו רגש - אפילו סרטים עם סוף טוב - מוחה את הדמעות במהירות מאחורי המשקפיים, נבוך.

אבא שלי התגייס לשריון ושירת בסיני, באזור התעלה. נס או צירוף מקרים גרמו למצוקת כוח אדם בשלישות ברפידים והוא הצטווה לרדת מהקו ולשמש שלם גדודי במפקדה. מלחמת יום הכיפורים פרצה חודש לאחר מכן, ובמקום להיהרג עם רוב חבריו לפלוגה הוא נותר בחיים, סייר בין המוצבים בזמן הפסקת האש עם ארגז ברזל גדול וחילק משכורות לחיילים תשושים, שלא יכלו לעשות בהן דבר. בשירות המילואים עבר הסבה למפעיל מכ"ם, ואחר כך לחובש קרבי. כשפרצה מלחמת שלום הגליל מיהר לעלות על מדים, וחברתו באותה תקופה, אמריקאית בוגרת מחאת וייטנאם, צעקה עליו שיפסיק להיות אידיוט. "היא חשבה שאני לא צריך להאמין לכל דבר שהממשלה אומרת", סיפר לי. "כמובן שרבנו נורא ואחר כך נפרדנו, גם בגלל זה. אז עוד לא ידעתי כמה שהיא צדקה". היו לנו הרבה שיחות כאלה. הוא היה המפתח שלי לתודעה פוליטית: דווקא בגלל שהיה אופטימיסט כרוני, האכזבות נחרתו בו היטב.

אבא שלי ניהל מאפייה ובית קפה - העסק המשפחתי שאליו נכבל שלא מרצונו לאחר שאביו נפטר במפתיע. דלתות המאפייה, שנפתחה ב-1947, נסגרו סופית ב-1995 לאחר שרוב סוחרי ירושלים, ובכללם אבי, נואשו מלחכות ללקוחות שפחדו לצאת מהבית מאימת הפיגועים. אבא שלי היה מובטל מאוד אקטיבי: הוא עשה הסבה מקצועית לתחום המלונאות ובעשור החמישי לחייו עבד לצד סטודנטים בשכר מינימום, עומד שעות על הרגליים מאחורי דלפקי קבלה ועגלות קינוחים. המצב הביטחוני הרעוע הקל על מלונות לשכור ולפטר עובדים מהיום למחר, בהתאם לחדשות. עובד מבוגר כמוהו היה הראשון להיבעט. כדי לא להיות תלוי במקום עבודה לא יציב, הגשים אבא שלי חלום ישן ונרשם ללימודים באוניברסיטה העברית. בתוך ארבע שנים השלים תואר ראשון ותואר שני בהיסטוריה של עם ישראל. על בימת הטקס באמפיתיאטרון של הר הצופים עמדנו אתו, שלושת ילדיו, גאים.

בגיל 54 ועם שני תארים, אבא שלי לא מצא עבודה. בניסיון לפתוח בעבורו אפיק נוסף, נרשם ללימודי מידענות וקיבל תעודת ספרן מורשה. אך חריץ ההזדמנויות הצר ממילא הצטמצם עוד יותר. אף ספרייה לא רצתה אדם בגילו וברמת ההשכלה שלו לחצי משרה תמורת 2,000 שקלים לחודש. אבא שלי התחיל להתנדב בבתי אבות כמרצה אורח. בונה בבית מערכי שיעור, מכין מצגות. אבל שעות ההתנדבות היו קצרות, והימים ריקים וארוכים. סופי השבוע היו הקשים מכל.

יפתח שנבאום

בקיץ שעבר נדלק אור קצר בחייו של אבא שלי: המחאה החברתית. בשיחות טלפון ארוכות ונלהבות ביקש לדעת מה קורה במאהל רוטשילד שבו שהיתי יום ולילה, ובהפגנות שהלכו וגדלו משבת לשבת. לקראת הפגנת ה-400 אלף בכיכר המדינה ביקש שאשלח לו באי-מייל את אחד השלטים שנהגתי להניף. הוא הדפיס אותו במדפסת הביתית והגיע, דרוך ונרגש, למחות על החיים שנקלע אליהם לקראת גיל שישים: מובטל, בעל כישורי יתר לכל משרה, נזנח מאחור על ידי מדינה, שהאמין בצדקת דרכה לאורך שנים רבות מדי.

הוא לא היה "תל אביבי", לא היה מפונק, לא היו לו רכוש או דרכון זר. המחאה הזאת דיברה עליו ואליו, כמו שדיברה למאות האלפים שיצאו לרחובות בקיץ 2011. אבל החורף הגיע. ועם הגשמים נשטפו גם מעטה ההבטחות היפות והתקווה הזעירה שנבטה לרגע.

אבא שלי מת בחורף. הוא היה בן 59 ושבור לב.

בקיץ 2012 אצא שוב לרחוב. בשבילי - ובשביל אבא שלי, שהיה ילד טוב ירושלים. ילד טוב מדי.

הכותבת היא עיתונאית ויוצרת

המחאה חוזרת: סיקור נרחב || אחת בלילה, טלפון מהכיכר: שוטרים פוצצו את אח שלך במכות (איתי אנגל) | המחאה החברתית 2012: כרוניקה של אלימות (רועי צ'יקי ארד) | כך עבר איציק שמולי מאוהל המחאה לחיק הטייקונים (שרון שפורר ורויטל חובל) | אלימות בחסות המדינה (מאמר מערכת) | מחקר: הסיקור התקשורתי של המחאה ירד ב-40% (אמילי גרינצוייג) | סקר "הארץ"-דיאלוג: רוב מוחלט בעד חידוש המחאה החברתית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו