שיקפוץ לנו היושר

יאיר אסולין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
יאיר אסולין

ככה זה פוליטיקה. ולדימיר פוטין ביקר השבוע בישראל. סגרו בעבורו את כל מלון המלך דוד בירושלים. מלון המלך דוד הוא סמל, כשנשיא ארצות הברית בא לישראל סוגרים עבורו את המלון. פוטין הוא סוג של חיקוי של נשיא ארצות הברית. לא "נייק", "הייק". לא "סוני", "טוני". "חולדה עם רין רן".

ישראל היא מארחת טובה, היא לוקחת חלק בהצגה. היא מאפשרת לחיקוי לשחק אותה המקור. היא אומרת: "ככה זה פוליטיקה. אז מה אם רוסיה היא אולי המדינה (המתקדמת) הכי אנטי ישראלית".

ועידת יהדות, ישראל והעולם: מתיקון שבועות לתיקון עולם

כששמעון פרס אמר לו: "בואך לכאן הוא... גם אות אזהרה לאלה הרוצים לרמוס את כבוד האדם..." הנשיא הרוסי הנהן בהסכמה. הוא לא נבוך מההצגה הזאת, הוא רגיל. כרגע הוא לא הנשיא ששולט בארצו באופן שבז לכל הערכים שישראל מתיימרת להאמין בהם. הוא כרגע על תקן "נשיא ארצות הברית": הוא מאמין בחופש, בזכויות אדם. הוא בכלל ליברל, אם תשאלו אותו. הוא לא הנשיא שהמדינה שלו מונעת כמעט בגופה ניסיון לעצור את אחד ממעשי הטבח הקשים ביותר שהתחוללו בשנים האחרונות (סוריה).

בבית ראש הממשלה נשא פוטין מבט אל האופק ואמר שהביטחון של ישראל חשוב לו. טוב שהוא לא אמר שישראל ורוסיה הן "חברות טובות". אחר כך הוא דיבר על הגרעין האיראני, כאילו רוסיה היא לא זו שמקשה, ביחד עם סין, על כל מהלך להחרפת הסנקציות. כאילו אין לרוסיה יחסים חמים עם איראן. אבל לא, לא צריך להזכיר את זה. לא היום. לא אחרי שסגרו בעבורו את כל מלון המלך דוד, לא אחרי שהוא כיבד אותנו בנוכחותו בחנוכת האנדרטה לכבוד לוחמי הצבא האדום בנתניה. למה לא? כי אולי, בכל זאת, נוציא ממנו משהו. אנחנו יודעים שאין סיכוי. אבל אולי, בכל זאת, לך תדע. "מדינה קטנה מוקפת אויבים". אולי, אם לא נשאל שום שאלה, אם לא נקשה, אם לא נקלקל לו את ההצגה. ושיקפוץ לנו היושר.

מחאה, לא חוויה

"בטח!" אמרה אשה אחת למישהו ששאל אותה אם היא היתה "במכות אתמול". "הפסדת. זה היה ממש קרנבל". "אתה לא מאמין", היא חזרה שוב, בחיוך מרוח, "זה היה פשוט מ-ש-הו. הרבה זמן לא היתה לי כזאת חוויה". "היית בין אלה שממש ניפצו שמשות?" שאל וקנאה התערבבה בקולו. "ליד", היא ענתה, כאילו מנסה ללבות בו את תחושת ההחמצה. אחר כך הם עברו לדבר על נושאים אחרים, ואני המשכתי לחשוב על המלה הזאת, "קרנבל". הבחירה במלה הזאת מלמדת הרבה על כל הסיפור שנקרא המחאה החברתית, חשבתי לעצמי. מה היא מלמדת? שאנשים באים אליה כדי "לעשות כיף", כדי לחוות "חוויה", כדי לבלות. "קרנבל בקיץ". יש כאלה שבשבילם לחטוף מכות משוטר זו גם חוויה: אחר כך מספרים על זה לחברה. ולא, אני כמובן לא מצדיק את האלימות של המשטרה. רחוק מזה. משטרת ישראל נהפכה לגוף מפחיד. משטרה שהאזרח מפחד להיתקל בה היא משטרה רקובה.

הבעיה העיקרית של המחאה שפרצה שוב בשבת האחרונה היא העובדה שהיא נעדרה מהמרחב הציבורי כמעט שנה. שרון גל שאל בדף הפייסבוק שלו: "במה עבדה דפני ליף בשנה האחרונה?" השאלה הקטנונית שלו מדגישה את התחושה הציבורית שמדובר ב"מחאה כדי להעביר את הזמן" ("איפה היא גרה בחורף?"). תחושה כזאת תהרוג את המחאה. אם רוצים מחאה אמיתית הדבר הראשון שצריך זה להפסיק לראות בה "קרנבל", "חוויה", "מסיבה". מי שרואה אותה ככזאת יעזוב כשיפסיק להיות כיף. זה אחד הדברים שהרגו את המחאה בשנה שעברה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ