בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השפע הבלתי נסבל

10תגובות

הולכים ומתרבים הסימנים לכך, שהשפע היצירתי בתחומי התרבות אינו בהכרח חיובי. הוויכוח האחרון על חוק הסופרים והקינות שקוננו סופרים ומבקרים על הירידה באיכות הספרות הישראלית, על המסחור המטורף של מבצעי המכירות ועל השתלטות היחצ"נות בכל מקום - מובילים למסקנה, כי משהו פגום בממלכת התרבות, ולא רק בתחום הספרות.

השפע הבלתי נסבל של ספרים, אירועים, מיצגים וכיוצא באלה אינו מוליד איכות. למעשה ניתן לומר, שהשפע הזה, שבימים אחרים היינו מברכים עליו, מוליד ערימות של אשפה תרבותית, או בלשון אינטרנטית, ערימות של "טראש" ההולכות וגובהות עם הזמן. הבעיה אינה רק שלנו. בכל הארצות המפותחות יש שפע כמותי של מוצרי תרבות, שמשום מה אינו מוליד ענקי רוח. זוהי פריחה כמותית, אך לא איכותית, המוכיחה שוב את הטענה, כי בתחום התרבות כמות אינה נהפכת בהכרח לאיכות. החופש (ואולי ההפקרות) אינו מצמיח יצירות מופת.

יש להבין את הסיבה העמוקה לעובדה זו. מדוע בדמוקרטיות הליברליות (וישראל בכללן), במדינות "מתוקנות", עדים אנו לרדידות תרבותית בכל התחומים, כולל התקשורת, ועם כל התמיכות הממשלתיות, הפרסים, המענקים ומה לא - מה שיוצא לאוויר העולם הוא (ברוב המקרים) בינוניות מחרידה?

הדמוקרטיזציה של חיי התרבות החלה במאה הקודמת, בשלהי מלחמת העולם הראשונה ואחריה. אז הופיעה תרבות ההמונים - הבורלסקה, הקולנוע וספרות המשרתות - ונוצר פער בינה לבין תרבות האליטות: הרומן המודרני, המוסיקה המובנת למעטים וכו'. תרבות האליטות המשיכה מסורת תרבותית מפוארת, אבל בסוף המאה שעברה אירע דבר מוזר: שני הענפים התאחדו. באמצעות ערוצי תקשורת וסגידה ליחצ"נות התבטל ההבדל בין התרבות הפלבאית לתרבות האליטות, וההמונים זכו להתקרב להיכלי התרבות שבעבר היו סגורים בפניהם.

המסחור היה הכרחי. שכן קנה המידה להצלחה נהיה כספי. הציפייה לתמיכה ממשלתית או ממסדית הרקיעה שחקים שכן כל אחד נתפש כגורם בתוך מערכת כלכלית, ואפילו גורם יצרני. וכשאנו שומעים על נימוקים לתמיכה כגון "התרומה לחברה, לחוסן הביטחוני" וכדומה אפשר להבין, כי התחוללה כאן טרנספורמציה מוחלטת של התרבות. התרבות נעשתה מוצר המונים, שניתן לשווקו כמו כל מוצר אחר. היא נהפכה לגורם במשוואה הלאומית, שתכליתו כלכלית.

וכך אנו עדים למבול של ספרים, אירועים והפקות, ולהיטשטשות הגבול בין בידור לתרבות. הכל תרבות! כולם יוצרים! אבל שכחנו, שתרבות המערב, זאת שעליה מתרפקים כמה אנשי רוח אצלנו, היתה במשך מאות בשנים יצירה של האריסטוקרטיה האירופית. המוסיקה, הספרות, התיאטרון, הציור - אלה לא היו מיועדים לקהל הרחב, שבמידה רבה הודר מהם. הפטריקים האירופים הם שיצרו את תרבות המערב, ומשום כך זו היתה תרבות של מעטים, שאינה כלכלית בעליל. היוצרים הגדולים נתמכו על ידי האצולה ויצרו למען האצולה. וגם אם לאצולה זו נספחו מגזרים נוספים מהחברה - הבורגנות וחלק ממעמד העובדים - עדיין ניצבה האצולה עמוק בבסיס תרבות המערב. אפשר שזהו הישגה ההיסטורי הגדול ביותר.

כיום אין עוד אצולה. אין עוד אליטה. הכל פתוח ופרוץ לקהל הרחב. הכל ניתן לו בכמויות אסטרונומיות ובתנאי שוויון מקלים. התקשורת תוקעת בכל השופרות האפשריים כדי לפרסם את יוצרי התרבות. השתרשות המונח "יוצרים" היא סימפטומטית וכוללת כמעט הכל: אנשי תקשורת, מעצבי אופנה, שפים ועוד. המשותף לכולם הוא שהם "ידוענים".

התרבות הפלבאית תהיה בהכרח רדודה. היצירות ינסו לכוון למכנה המשותף הנמוך ככל האפשר, המבחן יהיה בידוענות, בפרסום ובכסף. למרבה הצער, אין לראות באופק שינוי של ממש.

הכותב הוא היסטוריון, משורר ומורה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו