בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בסרט הזה עוד לא היינו

35תגובות

הקולנוע הישראלי אוהב להתהדר בכך שהפך בשנים האחרונות את הפריפריה למרכז. "עג'מי" של סקנדר קופטי וירון שני שמתאר את חייהם של ערביי יפו, "עיניים פקוחות" של חיים טבקמן, המספר על מערכת יחסים הומוסקסואלית של שני גברים חרדים בירושלים וה"משגיחים" של מני יעיש, העוסק בקבוצה של חסידי ברסלב בשכונה בבת ים – כולם דוגמאות של סרטים טובים, המדברים על קבוצות בלתי מיוצגות בתרבות הישראלית.

הגאווה הזאת מוצדקת בחלקה - אין ספק שבשנים האחרונות הקולנוע התרחק מהביצה התל אביבית וחשף את הקהל בארץ ובעולם לגווניה ולתמהיל מורכבותה של החברה הישראלית. אך למרבה הצער וההפתעה, יש עדיין קבוצה שנעדרת מהחגיגה הרב-תרבותית הזאת, וזו קבוצה גדולה למדי: הנשים.

הקולנוע הישראלי, גם היום, משקף חברה גברית פטריארכלית שעסוקה במלחמות ובמאבקים בינה לבין עצמה - על רקע לאומני, דתי, או משפחתי. מקומן של הנשים נעדר לחלוטין ברבים מהסרטים הישראליים, וכשהן כבר מופיעות על המסך זה עדיין בתפקידים המסורתיים של אמא, רעיה או רווקה לוהטת, שכל מאווייה הם למצוא גבר ולהתחתן. שם, במעט זמן המסך המוקדש להן, תפקידן העיקרי הוא לתמוך ולהקשיב למצוקות הגיבור – כאשר הן נטולות אישיות או רצונות משל עצמן, וכמובן , נטולות השפעה ממשית על עלילת הסרט, בניגוד לגיבוריו הגברים.

הצמצום בנראותן של נשים מעל מסכי הקולנוע בישראל – סרטים הנתמכים על ידי קרנות ציבוריות ובכך מאפשרים ליוצרים חופש יצירה נטול שיקולי רייטינג - מעלה תמונה עגומה למדי, ומשקף את מעמדן הנמוך של הנשים בגווניה השונים של החברה הישראלית.  גם סרטים שבוימו על ידי נשים מצביעים על אותה מצוקה ומשקפים את צדו השני של אותו המטבע. התמה מרכזית ברבים מהסרטים שבוימו על ידי נשים היא מאבקן של הדמויות הנשיות על מקומן בעולם גברי ודכאני. בסרט "לא רואים עלייך" של מיכל אביעד, שתי נשים מתמודדות עם טראומה של אונס אכזרי בעברן; ב"הנותנת" של הגר בן-אשר מופיעה אשה השבויה בדפוס התנהגות הרסני, ומספקת את יצריהם המיניים של גברי המושב ("המזרן של החבר'ה"); ב"ולקחת לך אשה" של רונית ושלומי אלקבץ הגיבורה כלואה בנישואים חסרי אהבה ונאלצת להתמודד עם לחץ מצד אחיה ובעלה לשמר את המסגרת המשפחתית; ב-"אור" של קרן ידעיה נלחמת ילדה-נערה נגד גורלה המשפחתי להיהפך לזונה ועוד.

ב-2009 ציין חבר השופטים בפסטיבל הקולנוע בירושלים את הייצוג לטובה של הפריפריה והמגזרים השונים בקולנוע הישראלי, ועם זאת הדגיש את חסרונן הבולט של הנשים. למעשה, באותה שנה התקשה חבר השופטים להעניק את פרס השחקנית הטובה ביותר – מכיוון שלא היה אף סרט שהופיעה בו דמות ראשית נשית. לבסוף הוענק הפרס לרותם זיסמן-כהן על תפקיד משנה.

בחינת הסרטים הישראלים שיוצגו בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בירושלים, שייפתח בשבוע הקרוב, מראה כי מצב הנשים בקולנוע ובחברה עדיין מדשדש. בפסטיבל מוצגים שבעה סרטים ישראליים, שרובם עוסקים בייצוג קבוצות אוכלוסייה שונות של גברים ומיעוטם מוקדש לנשים הנאבקות על מקומן. בולט בשונותו הוא הסרט "חיותה וברל" של עמיר מנור, על זוג קשישים סוציאליסטים שמחליטים לשים קץ לחייהם - סרט שקיימת בו שותפות בין אשה לגבר. האם במדינתנו רק בגיל השלישי מתאפשרת חברות אמיתית בין שני המינים? כיצד אנו מצפים לפתרונות מדיניים עם שכנינו, או לשיטה כלכלית בעלת ערבות הדדית, אם היחסים האינטימיים ביותר בחיינו – בין גברים לנשים - משקפים תמונה כה מפלה?

בישראל 2012, בקולנוע כמו במציאות, נשים הן עדיין פריפריה. המשותף לכל אותם מגזרים, המיוצגים בגאווה בקולנוע ונבדלים זה מזה במבטא, במעמד הכלכלי או באמונה הדתית - הוא, עדיין, מעמדן הנמוך והשולי של הנשים.

יעל קיים היא בימאית ישראלית 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו