בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פשיזם על המגרש

68תגובות

מה משותף לספרד, לאיטליה ולגרמניה? הדבר הראשון שעולה על הדעת בהקשר של הימים האחרונים הוא ששלוש המדינות האלה עלו לשלבים המכריעים של אליפות אירופה בכדורגל. שתיים מהן, ספרד ואיטליה, אף הגיעו לגמר. אין זה מפתיע. כל חובב כדורגל ידע שלנבחרות הללו יש סיכוי גדול להגיע לשלבים המתקדמים של התחרות. אלא שאם מתנתקים לרגע מן הכדורגל ובוחנים את ההיסטוריה הפוליטית של המדינות המדוברות, מתברר שיש להן עוד מכנה משותף - גם לספרד, גם לאיטליה וגם לגרמניה יש עבר פשיסטי.

אפשר היה אולי לחשוב שהדבר מקרי לחלוטין, ואין שום קשר בין פרנקו, מוסוליני והיטלר לבין אנייסטה, פירלו ושוויינשטייגר. אלא שבחינה של ההיסטוריה של הכדורגל מוכיחה שאין הדבר כך. לספרד אולי אין מסורת גדולה של הצלחות ורק בשנים האחרונות הצליחה לקבע את מעמדה כמעצמת כדורגל, אבל בכל הנוגע לשתי המדינות הפשיסטיות הגדולות של המאה ה-20 - איטליה וגרמניה - ברור למדי שהן השליטות הבלתי מעורערות של הכדורגל באירופה ומן הנבחרות החזקות והיציבות בעולם כולו.

לבד מהצלחתן באליפויות אירופה, לזכות כל אחת מהן רשומות גם זכיות בגביע העולמי. איטליה הניפה ארבעה גביעי עולם, ואילו גרמניה עשתה זאת שלוש פעמים. לשם השוואה, צרפת ואנגליה למשל זכו פעם אחת בלבד בגביע העולמי, וזאת רק כאשר הטורניר נערך על אדמתן. לזכותן לא רשומה ולו השתתפות אחת בגמר הגביע על אדמתה של מדינה אחרת. גם רוסיה, המדינה הגדולה ביותר באירופה, שמצליחה להפגין דומיננטיות בענפי ספורט רבים, לא הצליחה מעולם להפוך למעצמת כדורגל. כל הנבחרות שהעמידה עד עתה היו לכל היותר נבחרות בינוניות, שנשרו על פי רוב בשלבים המוקדמים של התחרויות.

אז למה מדינות עם עבר פשיסטי מצליחות בכדורגל? (לספרד, איטליה וגרמניה אפשר לצרף גם את ארגנטינה). הקשר בין פשיזם לכדורגל ברור למדי כשמתייחסים אל מה שקורה ביציעים. כל מי שהיה אי פעם במגרש כדורגל יודע במה מדובר. ההימנונים, הצעיפים, הדגלים, הנאמנות הבלתי מתפשרת לקבוצה, היטמעות היחיד בתוך ההמון, השנאה התהומית לכל מי שאינו שייך לקבוצה שלך, האלימות. כל אלה הם מרכיבים ידועים בפשיזם.

אבל לא רק ביציעי הכדורגל יש אלמנטים פשיסטיים, אלא גם במשחק עצמו. שהרי גם במגרש הקבוצה חשובה מן היחיד. הנבחרות המצליחות על פי רוב הן אלה שמצליחות לתפקד היטב כיחידה אחת מגובשת. לא פעם הגיעו לאליפויות הללו נבחרות עמוסות בכוכבים, אבל חוסר היכולת לתפקד כקבוצה היה בעוכריהן (הולנד היא דוגמה טובה לכך מהאליפות האחרונה). ייתכן אפוא שמדינות בעלות מסורת פשיסטית נמשכות באופן טבעי אל הכדורגל, מחשיבות את ענף הספורט הזה יותר ממדינות אחרות, ודואגות להשקיע בו יותר משהן משקיעות בענפי ספורט אחרים. ייתכן גם שהרגשות הלאומיים, שטופחו בעוז במשך שנים, מוצאים היום את פורקנם על הדשא. שהרי הכדורגל, כספורט הפופולרי ביותר בתבל, מחליף באופן מסוים את המלחמה בשדה הקרב.

לנוכח הדברים האלה, ולנוכח האירועים האחרונים בישראל, אולי בכל זאת עוד יש תקווה לכדורגל הישראלי.

Read this article in Englsih: Fascism on the field



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו